יש שחושבים כי רק יינות אדומים יכולים להחזיק מעמד לאורך זמן.
יש גם שמאמינים כי רק יין אדום הוא איכותי ויינות לבנים תמיד יהיו פחות מוצלחים.
אז איך קורה שדווקא היינות הלבנים מסוטרן, בורדו (צרפת) והמקבילה המזרח אירופאית שלהם, טוקאי (הונגריה). מחזיקים בערך…נצח!
אפילו היין השתי הוותיק ביותר בעולם הוא דווקא מגרמניה.
לא רק על יינות מתוקים אני מדבר, אלא גם יינות לבנים יבשים ללא טיפת סוכר מחזיקים מעמד יפה.
ממש כמו ביין אדום, המון תלוי ב״טרואר״, האזור ממנו היינות מגיעים.
ישנם גם יחידי סגולה מאזורים שלא אמורים לעשות יינות מתיישנים, שרצה הגורל ונעשו בשנים מסויימות יינות שמחזיקים מעמד וממשיכים להתפתח תקופה ארוכה והיינות משתנים ונותנים מעצמם עוד ועוד איכויות כעבר עשור, שניים ולפעמים גם יותר.
מה הם בעצם יינות מתיישנים?
נעסוק בזה בפוסטים נפרדים.
אך בקצרה נאמר,
לאחר זמן מסויים מרכיבי הפרי ביין ומרכיבי העשייה (חבית עץ אלון, מיכלים שונים, סוגי שמרים וכד׳…) מתאחדים ויוצרים עולם חדש מופלא של ניחוחות ששייכים למוטציה שנוצרה במרכיבי הטעם והריח של היין ומספקים ניחוחות גבינתיים, אגוזיים ואדמתיים, שלא יוכלו להגיע לעולם ביין צעיר ורענן, שעומד על טהרת הפרי האיכותי או העץ, ללא סינרגיה שנעישת בינייהם.
כלל זה תקף ליינות אדומים, לבנים, סמוקים וגם כתומים.
ביום שישי האחרון ביקרתי בספריית היין של הג׳יאקונדות, ברחוב פרישמן 73, תל אביב, נעשתה טעימה לכבוד תחילת החורף של יינות עמק הרון המופלאים, שלרוב ידועים בזן הסירה שמייצג אותם. (יין אדום כמובן).
דווקא שם היין המפתיע ביותר היה יין לבן מאזור טירתו החדשה של האפיפיור (שאטונף-דו-פאפ).
היין עשוי מ35% קלרט, 35% גרנאש לבן, 15% רוסאן ו15% בורבולן. חלקם מוכריםיותר וחלקם זנים מקומיים.
ברגע שנמזג היין לכוס שלי התפלאתי מאוד ויצאה מפי האימרה ״זה יין שיודע דבר או שניים״.
במקום לקבל צבע צהוב-שקוף נוטה לקש, נמזג נוזל ענברי, שבדרך כלל מעיד על חימצון שהיין עבר ויכול להעיד על לתקלה.
אך ליין הלבן שלנו, בן עשור, המצבו היה נפלא, שתי לחלוטין ומענג.
עדין ואלגנטי בפה עם ארומה גבינתית ואגוזית, ירקרקות מועטה של אספרגוס
ומשהו בו גם הזכיר שמן זרעי דלעת ושוקולד לבן.
ההתפתחות בכוס הייתה מהירה ולא כללה זמן המתנה ארוך עד שהגיע פרץ ארומות הדבש שמלווה יינות לבנים מתיישנים.
ההבדל הדק בין יין מקולקל מחימצון, בו ריח החומץ והשרי חזקים מההתחלה ואין שום התפתחות, למקרה השאטונף מבציר 2006 ששתינו והיה תקין,
הוא הארומות המורכבות והמתפתחות שלו.
היין נלגם במהרה בזכות תחושת האלגנטיות שבשתייתו.
התיאור של היין מראה בדיוק את הגבול בין היופי והעידון של יינות מבוגרים שעברו עשייה נכונה ושוחררו בזמן לעולם, לבין יינות שבכוח מתיישנים במקרר היינות שלנו (או במקרה הגרוע בארון במטבח) ואנו נזכרים בהם מאוחר מדי ופשוט שותים חומץ ענבים איכותי… ישנם איזורים שבירור נדע שמתיישנים יותר טוב, וכך מחירם יהיה בהתאם (יקר יותר!) וישנם אזורים שתוצאת ההתיישנות של היין לא צפוייות כלל ונמצא שם החיפוש האמיתי אחר התמורה לכסף.
לראשונה נתקלתי בסגנון יינות כאלו כשהייתי בקורס הסומלייה באוסטריה.
ליוו אותנו איגוד הסומליירים האוסטרי לאזור היין ״סטיריה״,
שם זן הסובניון בלאן שולט ונותן בצעירותו ייינות עוצמתיים ורעננים. אחר כך לתקופה היינות קשים לשתייה, אבל לאחר עשור מגיעים לאיכויות מדהימות, דומות מאוד לשטונף המדובר בפיסקה הקודמת.
גם יינות בורדו הלבנים, זכו לשם בעייתי, עקב עומס יינות לבנים פשוטים, שמספקים קנייה זולה יחסית של יינות ממותגים בשם ״בורדו״.
בינייהם יש כמה יקבים המעזים לעשות סובניון בלאן-סמיון (2 זני ענבים), שמצליחים להתיישן באופן מרשים ולהגיע לאיכויות המדוברות ביינות מתיישנים.
אני בכוונה לא מרחיב על יינות ספציפים, כדי לא להעמיס בתיאורים.
אך לא אוותר על הנקודה אותה אני רוצה להעביר:
כאשר יקב ״נחשב״ מחליט להצויא לעולם יין לבן, וישנה טענה שכדאי ליישן את היין ולשתות אותו כעבור עשור או יותר.
אל תוותרו על ההזדמנות לטעום את מתנת הטבע המופלאה הזו שנקראת ״יין מתיישן״.
לרוב ביינות לבנים, נהנה יותר לשתות אותם צעירים ובמקרה והצלחנו מיושנים נכונה.
ביין אדום, אם ישנו צורך בזמן התיישנות ארוך, השנים שלפני הזמן הרבה יותר קריטיות, נוכל ממש ״להיעלב״ מכך ששמרנו וטיפחנו את היין בהשקעה רבה ובסוף קיבלנו עדיין את אותו יין קשה, עפיץ ועוצמתי שהיה לפני 4-5 שנים 😦
ההחלטה שקיבלתי בעקבות הטעימה האחרונה היא – שאני הולך להשקיע הרבה יותר בשתיית יינות לבנים מתיישנים!
זהו הטרנד שלי השנה…ואתם מוזמנים להשתתף איתי ולחלוק איתי חוויות של שתיית יינות טובים.