לבן על לבן – מושגים תיאורים וזנים שחייבים להכיר בעולם היין הלבן.

עם הקיץ שבא, הרגשתי חובה מוסרית לכתוב על ״למה יינות לבנים?״ פסטיבלים, כתבות, מאמרים, מסעדות עם קמפיינים וספיישלים במיוחד ליינות השקופים עד זהובים. בסך הכל, יין לבן, על מה המהומה?

הפעם החלטתי לעשות מעבר לכתבה קצרה בנימה אישית, פה המקום להסבר מעמיק ומקצועי, מה עומד מאוחרי המנטרה של אנשי היין ״בקיץ יין לבן זה טוב ויין אדום זה רע״. בצורה תמציתית, עד כמה שאפשר, אספר על מושגים בעולם היין הלבן, סגנונות שונים וכמובן ננסה לעשות סדר בזני הענבים שפתאום מציפים את ארצנו, וגם ניתן כבוד לזנים הנפוצים והמוכרים.

יין וגבינות – המלצות מבוטיק היין של מלון כרמים.

לקראת חג השבועות, השאלה העיקרית שעולה עם רוח החג, מדוע דווקא גבינות?

לילדים מספרים כי גמרו את כל הבשר ביום העצמאות.
מסתבר שהתשובה לא רחוקה משם.
כי בתורה נאמר לא לאכול גדי בחלב אימו. אז בחג זה בשונה מהנוהג המקובל, אוכלים מוצרי חלב.

את סיפור היין קצת יותר קל להבין.

ארץ ישראל נשתבחה בשבעה מינים – אחד מהם הוא הגפן, ומה היא הגפן בשיא תפארתה אם לא כיין, משקה האלים, משמח הלבבות ומוציא הסודות.
גבינות ויין הן צורות השימור של מוצרים, שבתקופות קדומות יותר היה קשה להשיג בתדירות גבוהה.
הרי גבינה היא החלב שהיה חסר וקשה לאחסן ויין הוא הפרי שלא נשאר טרי. שנייהם יחדיו מוצרים שחקלאים ועובדי משק שרדו בזכותם. היין היה במקום מים מזוהמים (על כן אומרים ברכת ״לחיים״) והגבינות שיקפו תוצרת משק איכותית שיכלה להגיע ללא בעיה לכל שוק ולאפשר מסחר בין מוצרים.

לכבוד חג השבועות החלטתי לשתף אתכם בכמה כללי ברזל בהם נכון להתאים גבינות ליין.
כמובן עם המלצות על יינות מצויינים מבוטיק היין של מלון כרמים, כך תהנו מחוויה קולינארית בלתי נשכחת!

Clef du Vin- גאדג׳טים ליין- מציאות או חלום?

שנים השאלה העיקרית המעסיקה את "אפישיאנדות" היין היא: מתי לפתוח אותו?

זמן הוא מוצר בעייתי- אין בשפע ומבזבזים בלי סוף.
גם המשפט ״זמן שווה כסף״, עוסק לא רק בשעות העבודה, אלא נוגע גם למוצרים משתנים ודינאמים כמו יין, יש הרבה ששותים בפאדופיליה חסרת אחריות יינות צעירים לפני זמנם, ויש כאלו ששומרים את היין הרבה אחרי זמנו(ועוד נהנים…)
אבל איך יודעים מתי?
זה תמיד ניחוש מושכל מגובה בהמון מילים, הסומך על נסיון עבר עם יינות שונים…
כל אחד המציא מתודות משלו למתי ואיך לפתוח את היין.

אריבדרצ׳י DOC? (מחשבות על חוקי יין, רצוי מול מצוי)

איטליה – מדינה של קומבינות, במסווה של אירופאיות קלאסית ומסודרת.

ועדיין, הכל נסלח בזכותו של ברונלו משובח…

(מותר לי…יש לי סבא איטלקי)

השנה – 1963 – בניית חוקי היין האיטלקים.
Denominazione di Origine Controllata –doc

docg – בשנות ה90 – התווספה קטגוריה עילית, של היינות הנטעמים ומבטיחים את איכות הקטוגריה הקודמת – Denominazione di Origine Controllata e Garantita

בשנת 1992 – הבינו כבר שזה לא ילך אז הוסיפו עוד שני מערכי חוקים שמתרתם להקל על היצרנים והמגדלים – IGT/VDT (בגדול, חוקים אלו לא מבטיחים כלום). Indicazione geografica tipica

שנים של עבודה על בניית חוקים ובסופו של דבר המציאות ניצחה. החלטות בפועל שאינן נעשות בהתאמה לתווי התקן שנקבעו ואחר כך שונו ושוב שונו ושוב…ועדיין לא מצליחים להתאים עצמם למצב הקיים בשטח.

CODE 38 – ״סכין היין״ שלא תבזה את הבקבוק האהוב עלייך!

פותחן יין זה נולד מתוך אג׳נדה של האומן ג׳ף טוריג. הוא הזמין יין איכותי במסעדה ו״התבאס״, בלשון המעטה, שהסומלייה הגיע לשולחן עם פותחן ממותג של יקב דרגה ג׳. זה היה פותחן מאותם פותחני מסעדה שניתנים למסעדות בחינם ובעלי אורך חיים של עשרה בקבוקים. אין זה מכבד את היין, ועל כן צריך למצוא למצב זה פתרון!

כאחד שעובד במקצוע, אני יכול להעיד שגם הפותחנים של חברות מובילות בתחום אקססוריז היין (לא נזכיר שמות) ושאר פותחנים יפים ומרשימים שעולים לא מעט כסף ( מנסיון אישי, שברתי ארבעה פותחנים כאלו בחצי השנה האחרונה) לא באמת קיימת עליהם אחריות, וגם אם כן, זה בדיוק לא על מה שהרגע נהרס לך.

(1+1=3) על ממסכים מהונדסים וזניים ביד הבורא.

בישראל יין זני הוא יין שלפחות 85% מהענבים שממנו הופק הם מאותו זן.
קשה מאוד למצוא יין שהוא 100% מאותו זן ענבים (גם שם לרוב לא מדובר באותה חבית או אותו אזור גידול).
זה לא דבר רע, פעולת עירבוב היין עם זנים אחרים נועדה לעידון היין, הוספת ארומות, חיזוק הצבע ואפילו הדגשת טעמים.

ניפגשנו בבית איש-הענבים, חובבי יין ואנשי מקצוע.
בית פתוח בנושא "הבלנד הישראל מול הבלנד הבורדולזי".

סיכום טעימה – פינו נואר מסביב לעולם.

לא קל לדבר על פינו נואר מסביב לעולם.
טעימה פילוסופית וכבדת ראש על מהו פינו נואר אמיתי.
קרדיט לבית ״איש הענבים״ – הבית המארח ומפתיע כל פעם מחדש.

יינות הפינו נואר הקלאסים, בעלי סגנון שסוחף אחריו מאמינים רבים. ממש כמו בדת פנאטית או כת סגורה, אותם מאמינים בעולם הישן של הפינו נואר מפחדים לגשת לחדשנות שזן יכול להציג. דווקא בזכות זה, הבית הפתוח ״פינו נואר מסביב לעולם״ היה כל כך מעניין.
הגישה בסדר הטעימות הייתה מהעולם החדש (אוסטרליה- ניו זילנד) דרך העולם הישן (גרמניה- איטליה), היכרות מכובדת עם בורגונים, צרפתים (באותו טווח מחיר – כי אפשר להשתגע עם ההיצע והביקוש שם)  ולבסוף היכרות מעניינת ביותר של התמודדות היקבים הישראלים עם זן הפינו נואר.

יקבים גדולים vs יקבים קטנים

לא בדיוק דויד מול גוליית.

הרבה תלוי במה שאתה כלקוח מחפש.
בטעימה האחרונה באיש הענבים, הנקודות החשובות שהתבהרו זה האיכויות שיש לכל אסכולה.

יקבים גדולים דוגמת: ירדן, טפרברג, ברקן וכד׳.
גילו, כמו בכל פעם, יינות מצטיינים בדיוקם ואיכותם. כנראה פריבילגיה של צי ייננים מקצוענים, ״מעבדות על״ וכמויות אדירות של יין המיועד לניסיונות עד קבלת התוצר המדויק.
ללא ספק זו גם הדרישה מיינות שקהל צריכה גדול שלהם הוא מעבר לים.

טעימת פרימיום בגישה חיפנית

חיפה היא עיר של דו-קיום.
לפחות כך היא ממותגת.
יהודים, נוצרים, מוסלמים, דרוזים ובהאיים…
מערת אליהו הנביא, הגנים התלויים, כנסית סטלה מאריס ושלל מסגדים פרוסים בעיר שהופרדה במהלך השנים.
מהנמל להדר ועד אחד האזורים היפים במדינתנו, מרכז הכרמל ובו התצפית לאיזור המפרץ וצפון קו החוף המרוחק אידאולוגית מהאופי העירוני של מטרופולין המרכז.
חיפה זכתה גם לבר יין הממוקם ברחוב יפה נוף מס׳ 107, אחת הנקודות המרשימות של העיר.
כמו בכל בר יין או מרכז תרבות קולינרי אחר, ישנם חברים המתלכדים כמדי שבוע ו/או מדי טעימה.
הם באים לפגוש את אהבתם בבקבוק או- לטובת הדו-קיום החיפאי – חובבי יין שונים בהעדפתם נפגשים לטעימה רב-גונית, לטעימת אהבתו של האחר.

היהלומים של בורדו

הוזמנתי לטעימת הגדולים של בורדו על ידי צוות איש הענבים מיפו, שאלה מהותית עלתה בראשי, לגבי כתיבת הכתבה.
אם בבלוג זה מדובר על  "הדוניזם להמונים", האם זה מתאים בכלל לכתוב על טעימה של יינות ששווים יותר מהמשכורת החודשית שלי לבקבוק?!(עדיין סטודנט – 5 שנים באקדמיה=סיוט כלכלי).
למזלי, הלכתי לטעימה – ואז הבנתי! לפני שפונים ל"הדוניזם להמונים" – חשוב להבין מה הוא "הדוניזם"?

הטעימה כללה את היינות הבאים:

Chateau Mouton Rothschild 1970

Chateau Mouton Rothschild 1975

Chateau Montrose 1982

Chateau Mouton Rothschild 1985

Château Haut – Brion 1985

Chateau D'Yquem 1983

Grand Vin de Leovile 1985

Chateau Margaux 2003

כדי להימנע מעניין המחיר – אפנה רק ליינות עצמם.
ההיסטוריה מאחוריהם, הארומות והטעמים היחודיים שהם מביאים.

הכוכבים של הערב

יינות בורדו זכו לשמם, לא בכדי – גם היום וגם בבצירים שנחשבים "גרועים יותר", עדיין מגיעים יקבי בורדו לתוצאות מעולות! זאת על סמך נסיונם מההכנה של יינות כמו היינות הבאים.

יין בורדו הפך ìשם דבר בהרכבו. עד כדי כך, שכמעט בכל מקום המכין יין בעולם יהיה יין המורכב "בלנד בורדולזי", המנסה להגיע לטעמים והניחוחות של יין בורדו אמיתי.
זיכרו, בארץ המקור, צרפת, ישנם יינות בורדו הנימכרים גם ב2 יורו לבקבוק!
טובים יותר, או (סביר להניח) טובים פחות. אך עדיין מקושרים להיסטוריה, והיוקרה הרג'יונאלית המתקשרת עם השם "בורדו"!

לעבודה:

Chateau Mouton Rothschild 1970
היין הזקן ביותר היה שאטו- מוטון רושטשילד, שנת 70!!!, היין בן יותר מ40! ו״חי ובועט״, הוא לא. אבל על עטיפתו יש תמונה של מארק שאגל 🙂 (ערך מוסף ליינות מוטון רושילד.
Chateau Mouton Rothschild 1975

מזהים את האומן בתווית?

 בקפיצה לשנת 75, מאותו יקב- גילינו כבר יותר צבע וניחוחות מעניינים, שאותם אפשר בעצם לקבל רק מיהלומים כאלו. ניחוחות ״שלישוניים״ זה נקרא, ולא פלא שהחבר׳ה מהאי הגדול של אירופה (הבריטים), אוהבים יינות אלו כל כך.
הארומות הם של עור, טבק, שוקולד מריר, אדמה, אפילו אדמת כאבול המוכרת בעולם הוויסקי ובירות הסטאוט הכהות והמרירות.
ביינות מתיישנים מגיעים לניחוחות אלו כאשר ריח הפרי כמעט ונעלם, ההבנה שהיין הוא דבר דינאמי מאוד מובנת כבר בהרחה הראשונה של יינות כאלו.
מקורם מרגיש ממש מהשורשים של הגפן.

מוטון רוטשילד, שנת 75, היה אולי היין האדום המעניין ביותר בטעימה.
השארתי ממנו בכוס ואחרי כל סיבוב של יין אחר חזרתי אליו לבדוק איך התפתח עם האוויר. האסיר המשוחרר הזה חזר לתלם במהרה. הוא קיבל הרבה שנות יישון ועדיין כמעט ולא נעלם מהבקבוק הסגור אף נוזל. הוא ריצה את העונש במלואו ובא להחזיר תובנות חשובות- ה״טרואר״ הצרפתי.
כמעט ומובהק שתנאי מזג האוויר הביאו לי את ניחוח הגשם והאדמה הרטובה, הגפנים הבוגרים נתנו ארומות אדמתיות של פטריות, אולי אף מעט כמהין. כשניפתח הרגישו את שליטת הקברנה  עם ארומות טבק ושוקולד כהות – מזכיר במעט מחית של פולי קקאו טריים…

ועל התוויות הייתה תמונה של אנדי וורהול! אז בכלל…

Chateau Montrose 1982.
״הבציר עם הדרוג הגבוה ביותר בתולדות צרפת המודרנית!״ זיהה אותו ראשון מבקר היין האגדי ר.פרקר.

יהיה זה פשע לכתוב שלא התלהבתי ממנו כמו מאחיו החורג והגדול יותר משנת 75, אך במקרה בוחן זה היה כבר ממש ״יין״, אדום וחזק.
נישארו עוד ניחוחות של פרי בנוסף לארומות שלישוניות( דברנו עליהם קודם), אולי אפילו רמיזות של מנטה:-/
טוב, עכשיו שאני כותב את זה, מובן לי שזה יין הרבה יותר חי! היה בו מכל הטוב של בורדו, הרגשות הטראור ברורות לחלוטין, עם יותר ניחוחות שקד ופירות יבשים, סוג של ט״ו בשבט, עם גוף עגול מאוד שנוגע בכל הטעמים בחלל הפה – אבל הבולט ביין זה היה ניחוח פרחוני של סיגליות! הריח היה מוכר לי. רשמתי רשומות בצד בזמן הטעימה, פחדתי לצאת ״פלצן״ גדול מידי, אבל זיכרון מחנות הפרחים בדרך לסבתא מבית הספר היסודי בכל יום שישי. הזיכרון הכריח אותי לרשום על הדף ״סיגליות״! הרגשתי רע עם עצמי, באמת, לאן הגעתי….
אך המפליא מכולם היה, שלא רק אני אמרתי את זה! ( ירדה לי אבן מהלב חח).

סיגליות ביין

Grand Vin de Leovile 1985
עלינו לשנת 85, שאטו- לאוביל בארטון, בניגוד לקודמים, פה התחלנו לדבר…יין שמרגיש צעיר, חי ובועט. יש הטוענים, שהאדם בשיאו בשנות ה 20-30, כניראה שכך גם היין.
בשנת בציר זו, 85, ה"לאוביל בארטון" היה מתוחכם מאוד. הצבע היה נקי, הוא הפתיע ביותר, כי בניגוד לשאר היינות המתיישנים בהם היינו צריכים לחפש, היין הזה נתן רושם ראשוני חזק מאוד. לעומת זאת, הוא לא השאיר הרבה לסוף. לא כמו השאר, שהייתה להם סיומת ארוכה ונעימה, יין זה כמעט ולא השאיר ״אפטר טייסט״, אך במהלך כל הזמן שהוא היה באף ובפה, הוא בהחלט "דיבר" יפה וברומו של עולם.

חשוב לציין,  מפה הפקקים כבר יצאו שלמים:-) זה גם אומר משהו על היין…

Chateau Mouton Rothschild 1985

גיא הרן – המאסטר בפעולה

גילוי נאות: היה עוד יין, מוטון רוטשילד שנת 85, שהיה לקראת גסיסה/ הרבה אחרי השיא שלו, והוכיח לעומת אחרים מאותה שנת בציר… שיכול מאוד להיות, שיש סיבה לכך ששאטו-מוטון רוטשילד נכנס לרשימה הגדולה של "סיווג היינות של בורדו" בזכותו של ז'אק שיראק בשנות ה70 של המאה ה20. (ביורוקרטיה ופוליטיקה בעולם היין, לא חסר מאלה בשום תחום).
אחרי שהיקב לא זכה להיכנס לרשימה המקורית מתקופת נאפוליאון (1855).
לא שאני מזלזל, חס וחלילה!
אך האם יתכן שהיקבים הראשוניים שנבחרו לאותה רשימה נאפוליונית, יודעים לעשות יין טוב יותר בבצירים פחות מוצלחים???

והיין הבא לדוגמא:

Château Haut – Brion 1985
כוכב הערב מבחינתי- שאטו "האו בריו", שנת 85, הצבע היה קצת עכור לעומת הקודם מאותה שנה, אך ריח של עשב ופירות יער, טבק ודגש על אדמה, הריח השתלב לי נהדר עם טעם מריר בהתחלה וסיומת ארוכה מאוד ומתקתקה.
היין הזה הוא ארוחה שלמה בפני עצמה.
הכל בתוכו, אפרטיף- מרענן החך- העיקרית והקינוח… הרגשתי שאחריו אני יכול ללכת, חייב להדגיש, הוא היה הרבה יותר ״ממה שאנחנו מכירים״, לעומת הראשונים 72-82, שהם בעולם אחר- אך לפי מה שניראה, הוא גם יגיע לשם!

  יין מאוזן מאוד, פה הבנתי על מה מדברים שאומרים ״בורדו גדול״, היין הזה פשוט נותן את כולו. מרגיש ברמה ״אקדמאית״ לטעום יינות כאלו.

Chateau Margaux 2003

שאטו מארגו- 2003, פאבילון רוג׳, היין מהסדרה השנייה של היקב, הכוונה- לא יין הדגל, אך בהחלט יותר ממספק.
הוא צעיר, עוד מלא טאנינים, פוטנציאל התיישנות זה ברור- אני מאמין שיין זה נכנס לרשימת ״בורדו המתיישנים״ כדי להסביר, שהיינות הצעירים טובים מאוד בפני עצמם, אך שקונים יין בורדו צעיר, כדאי לחכות איתו- הם מגיעים למקומות אחרים לגמרי אחרי שהם מסיימים תיכון, הולכים לאוניברסיטה עושים דוקטורט לדוקטורט, הופכים מפורסמים ויכולים לספר לכם הרבה מאוד אודותיהם ואודות אבותיהם.
לא כולם מסוגלים לזה, זה בהחלט ייחוד שיש לחבל הארץ הידוע ״בורדו״.

Chateau D'Yquem 1983
סיימנו את הטעימה ב״בריף״ קצר על כל מה שנישאר בכוסות, הרחנו התפתחויות בוותיקים יותר, טעמנו רעננות בצעירים יותר וסיימנו ביין קינוח מדהים מסוטרן,שאטו- דיקאם שנת 83, "זהב לבן", "זהב נוזלי" , מפי לואי ה16. יין המלכים ומלך היינות! הוסיף ואמר.
אך אישתו גם אמרה ״ אם אין לחם שיאכלו עוגות״, היום אני מבין שהיין השפיע….

הזהב הלבן

אין לי שום דרך אפילו להסביר את הצבע הזהוב המהפנט עם השילוב המושלם בין חמיצות מספקת למתיקות לא חונקת (תורת המיקסולוגיה בקוקטיילים חברים).
מסוג היינות שאין להם סוף וסיבולת ההתיישנות. (ישנם כאלה מ1811 מסתובבים בעולם למכירה!).
זה היה אחד הדברים המדהימים ביותר שטעמתי בתחום האלכוהול.

אגב, בתאגיד המותרות הצרפתיים LVMH, שמחזיק בכ65% מהיקב. נימצאים מותגים כמו "לואי ויטון" וקוניאק "האנסי".
אז כניראה שהצרפתים האלה יודעים מה הם עושים וגם למי.
(יש שמועות אורבניות, שג׳ורג׳ וושינגטון היה מעריץ מושבע של יקב זה).

זהו יין קינוח, כשמו כן הוא, אחריו לא רוצים עוד כלום!

בזמן עבודה

לסיום:
המנטורינג שלי נעשה על ידי המקום הקסום ביפו, "איש הענבים". צוות של אנשים נהדרים עם הרבה הבנה וחיבה למקצוע, שותפים לעשייה של תרבות היין בארץ,
זאת על ידי העברת הידע בצורה הטובה ביותר והבנה מתודית נהדרת יאמר לזכותם…

תודה רבה לחיים גן(שלא היה נוכח)אך איפשר טעימה זו.
לגיא הרן, מדריך מעולה עם תשוקה גדולה ליין ורואים שגם לאזור עצמו(בורדו, אם לא עקבתם עד עכשיו)…
ולכל החברה שהיו איתי שם.

הגעתי להבנה הזאת כבר מליון פעמים, טעימות זה כייף. כמובן שתמיד אעדיף לשבת ולשתות!
אך דברים ברמה הזאת לא אוכל להרשות לעצמי, גם לא בעתיד הקרוב לצערי ומקווה מאוד שיתאפשר לי בהמשך הדרך…
הטעימות המיוחדות עושות הרבה יותר מחסד למקצוע- הן בונות אותו, אפשר לטעום 1500 יינות שונים מכל העולם ולא להבין על מה מדובר, עד שטועמים אפילו אחד מהיהלומים הללו מ"בורדו".

שאפו! בראבו! דוז פוואה!
אה טוט׳ אלור(נתראה)…

ישראל מול העולם, האומנם?

טעימה השוואתית – בר יין 107 – בחיפה!

ישראל מול העולם, האומנם? – התחלתי בכתבה על אירוע טעימות השוואתי בין ישראל לעולם, וזה גרם לי לחשוב….

הנוף מהכרמל

לזכותם של מפיקי האירוע, נגיד שיינות גדולים הם יינות גדולים.

אם מישראל ואם מהעולם – ובטעימה השוואתית, קשה מאוד להתחרות, כי יינות גדולים הם מיוחדים בפני עצמם.

היופי בענבים, זה שאין להם ריח של ענבים.

יש פאפאיה, יש "פירות אדומים", יש ניחוחות של סוגי פלפל שונים… ויש אף אדמה, מיוזע, עכברי, סוסי, חתולי, עוקץ, נושך, יורק…

אין ענבים!

גם האדם הכי פחות מבין ביין לא יגיד שיש ליין ריח של ענבים.

אוסטרלים – עד 50 שקלים בבקשה

לא אגיד שנכון להוציא על יין כמה שיותר.

והכי יקר הוא לא תמיד הכי טוב.

יין, וויסקי, וודקה, בירה וכד'…זה טעם נרכש.

אלכוהול זה רעל ולא משנה ממה הוא מיוצר, אף אחד לא אוהב רעל- אבל רעל אפשר לעדן ולהסוות.

לאחר נסיון של קנייה ספונטנית של יינות ספרדים( ראו את הכתבה הקודמת על יינות ספרדים), יינות זולים שלאו דווקא נותנים תמורה למחיריהם, אלא כי כמעט ולא נותנים תמורה כלל לדעתי לצערי.

החלטתי לעזוב לרגע את ה״עולם היישן״ והקשוח.
יותר מדיי אלגנטיות לא הולכת עם נעלי ״קונברס אולסטאר״ – ואם אתם טוענים שדווקא כן, כי זה "מאגניב"- זה עדיין לא הדבר האמיתי.

כך אסכם את עולם ישן(ספרדי) בפחות מ50 ש"ח.

אך מה יגידו חברינו מה״עולם חדש״? ישנם אוסטרלים, שיראזים, קברניים, זינפינדלים, שנועדו במיוחד כדי ללכת איתם אפילו לפיקניק שאחרי הים, או לדמיין בריזה קרירה בלילות האביב ולהינות מהם כמות שהם.
לרוב סטייק שרוף מדיי רק ייעשה להם טוב, ובעיקר אלו יינות שגורמים לך לרצות להתרגל אליהם, לפחות לבעיות שלהם…

בגדול, הפתיחה שלהם לא מפוצצת, גופם מוצק, מדוייק ובדיוק במידה והסיומת נעימה, בעלת מרירות קלה, שמזכירה לך ששתית יין ו- זה לא רע!

מסתבר, שלא סתם רוב הפאבים מחזיקים באותם מרלואים צ׳יליאנים ושיראזים אוסטרלים בכל תפריט. יש ליינות הללו סגולה כלשהי להתחבר ולחבר אליהם אנשים שלאו דווקא באים ומבקשים יין.

בתהליך ההכנה לניסוי זה, לא התעסקתי יותר מדיי.
פניתי ליוני קווה מרשת ״לגעת באוכל״(הייתה פעם פרודיה עם השם הזה, לא?!), ביקשתי מיוני 3 בקבוקים אוסטרלים עד 50 ₪ לבקבוק. ושהיינות יהיו מוכנים לשתייה, קלילים ומעניינים גם למי שלא חסיד גדול של יינות- עד רמת ״מה יין עכשיו?״.
"אוצר היין" – זהו דף הפייסבוק של יוני בחנות.

בחירה נהדרת יוני;-)

3 היינות, בכוונה, לא נפתחו בארוחות גדולות, אלא בפתיחות שולחן סטרנדרטיות לחלוטין של צ׳יפסים, במבות, פיצוחים ושאר חברים.

מדיי פעם סינטות על האש.

ללא רטבים מיותרים ואף החמרנו – כל יין נבחן אפילו ליד דברים מתוקים.

יילו טייל- שיראז 2010 – הקנגרו צהוב הזנב.

כניראה שהענבים באוסטרליה גם גולשים על הגלים.

היין נעים להפליא, זורם וכייפי ברמות על.

אנחנו ב2012, והיין נפתח בפקק מוברג ומרגיש הכי רענן שיש, ניחוח ירקרק ללא ספק הוא מרגיש מעט שונה מיין יבש רגיל.

ייחודו של יין זה כיין חבר׳ה, הוא חצי יבש(אבל אל תספרו), הוא לא מרגיש יין קידוש, אך לגמרי נותן תמורה מעולה כיין שולחן שאפשר לגמור בקבוק ממנו בכייף.

יין זה פתח את סדרת ה״אוסטרלים להחודש״ אצלי בחבורה, והיה לסיפור הצלחה.

כבר באותו סופ״ש קיבלתי טלפונים מחברים, הורים של חברים וחברים של חברים, על איזה יין נשתה ומהו מאותה סידרה ספציפית של יילו טייל האוסטרלים.

בר קרוסינג– נטעמו 2 בקבוקים של הדובים החוצים.

שיראז ו שיראז-קברנה.

האחד צעיר, השני שיראז-קרבנה 2007(2007?!).

אין להם פתיחה מפוצצת, אך הגוף באמת… שגם עכשיו בעודי כותב את הפוסט בדיעבר לטעימה.
אני נזכר שהיין מילא לי את חלל הפה לגמרי, היין ״עגול״ כמו שאומרים.

וכשפתחתי את הבקבוק בדיוק שאלו אותי, מה הכוונה ב״טעם עגול״?

כמובן שהשאלה עלתה בזילזול מוחלט וצחוק מתגלגל.

התשובה המתבקשת הייתה, "לא טעם ישר", אך ההבחנה נעשתה כך:

מול פטיט סירה ישראלי 2010, אך מלא עץ, שעמד בשולחן( דלתון D), חלצנו את פקק השעם שלו. באותו זמן אני כבר פותח בחצי סיבוב את פקק ההברגה של שיראז- קברנה אוסטרלי, בר קרוסינג.

מזגתי לחברי מהאוסטרלי, הוא אמר״וואו טוב!״, ההפתעה הייתה לו גדולה, כי יין עם פקק מוברג ולוגו מגוחך של שלט הזהרה ״דובי פנדה חוצים״- באמת מצליח להביא פה מלא טעמים, במידה נכונה ומרגיש סבבה לשתייה מרובה.

לקחתי לו את הכוס, שתיתי והתרשמתי בעצמי, ומזגתי לכוס חדשה את הדלתון פטיט סירה:
א. פרצוף סובל בקטנה.
ב. מבט מתרשם.
ג. לקח חזרה את האוסטרלי.

אין ספק שהדלתון פטיט סירה 2010, במקומו מונח, והוא יהיה מעולה עם מעט חידרור ואולי אפילו עוד שנה או שנתיים מנוחה.
אך הוא גם עולה כמעט פי 2 במחיר (וזה לא הרבה).
ההבדל האמיתי הוא, שהדלתון יין שעובר שנה בחביוית עץ אלון, מתבגר, מקבל אופי וטעמים ולפעמים זה קצת מתעלה על טעם הענבים עצמם, לטוב ולרע.
מחד אני מנסה להימנע מדברים אלו ביינות שאמורים להיות "פשוטים", מאידח יכול להיות שזה בדיוק מה שאנשים אחרים ממני מחפשים.

באותו יין ספציפי המסוקר כאן, השיראז קברנה של "בר קרוסינג", ישנו שימוש בטכניקה שאני לא מעריץ כלכך, אך מוציאה תוצאות טובות במקרה שלהם.

היין בזמן המנוחה שלו במייכלים מושרה עם שבבי עץ, מה שנותן ארומות מסויימות וממוסיף ליין עוד רובד מסויים של טעמים שאינם משתלטים.

בגדול- היינות האוסטרלים המדוברים בכתבה הנ״ל מעולים למי?
למי שמחפש משהו קליל, למי שמחפש להיכנס לעולם היין בקלות, למי שרוצה להינות ולשדרג את העל האש המשפחתי/ חברי שלו.

אך נופח אמיתי אין בהם ולא נראה שאמור להיות בהם.

אלו יינות שבהחלט יכולים להתאים לצעירים, אם זה בחצי יבשים איכותיים(לא יין פטישים!), ואם ביבשים.
האוסטרלים לא איכזבו במבחן ה״זול מאוד ומשתלם״.
הם בדיוק מה שהאם אמורים להיות ולא מנסים להיות הרבה הרבה יותר.
תמורה נאותה לכסף ובהחלט מוצרים איכותיים ומספקים.

לשתות מיידית, פקקי הברגה נוחים, בקבוקים יפים ולוגויים מצועצעים.
הכל בשביל שיהיה כייף.

תהנו חברים!