האדם מול הטבע – הכל טמון במשא ומתן

אני יושב וכותב על המפגשים האחרונים ביקב שורק ומרוצה עד מאוד מהתור של החודש. לצערי, אני חוזר לסיים את הכתבה ומגלה שכלום לא נשמר!
דבר זה מזכיר לי את המפגשים האחרונים בהם עשינו תיקוני חומצה ליין, הוצאנו מספר טעימות ובניסוי וטעיה (או תהייה?!) מצאנו בדיוק את המינון, שלא יהיה חמוץ מדיי, שלא יהיה פחות מדיי ו"הופ" אחרי חודש שוב נפגשים עם היין ומגלים שכאילו כלום! היין לא זוכר דבר מהתוספות האחרונות שקיבל.

כשקר בחוץ יש עבודה בפנים

האקדמיה ליין – המשתה, מדברים יין

לאחר עשייה מרובה וחודשים של עבודה בבחירת הענבים, התסיסה האלכוהולית, סחיטה והכנסת היין לדמיג'אן. היום יש לנו כבר 25 ליטרים של פרי יצירתנו! הגיע הזמן להבין את ההבדלים והאיכויות של סגנונות יין שונים.

כמו ברשומותיו של אפלטון "המשתה", התכנסנו לדבר בשבחי היין.
המפגש ״טעימת יינות״ היה מעניין בצורה יוצאת דופן! כמו כל טעימה לאף בלתי מזוין, כאן הדף קובע ולא האדם.
אנשים שהוכתרו כגדולים מאיתנו- אנשי מקצוע, טועמים, כימאים ובוחני ניחוחות. ישבו ושקדו לבנות את "הקריטריונים האובייקטיביים" לבחינת יינות.

סוחטים ונהנים. (הנפלאות של סחיטה באיומים;-)

כעבור שבועיים מיום הבציר ותחילת התסיסה נשלח אלי דוא"ל מענבר העובדת ביקב שורק, שהגיע הזמן להפריד את היין התוסס מקליפות הענבים. על סמך הבחנתו ובדיקותיו של היינן ניר שחם וצוות היקב בשורק, התסיסה האלכוהולית עברה בהצלחה!

 

זה נקרא "פרי ראן" – רואים איך הוא רץ חופשי??

אז כיצד מפרידים את הקליפות?
דיברנו בכיתה, עוד ביום הבציר ובתחילת תהליך התסיסה – על התהליך של ה ”Press” – מכשיר אינקוויזציוני (אולי אפילו עתיק מזה), שמוחץ את קליפות הענבים ומוציא רק את המיץ / יין. אותו נוזל שהספיק במהלך תהליך בן שבועות לקבל את הטעמים של הקליפות והגרעינים, שאב לתוכו את הטאנינים, ניחוחות מתובלים ושאר ירקות…
מה הלחץ?
הגעתי עם בגדי עבודה, כנדרש ממני (להתכונן ללכלוך), חמוש בכוסות יין מסודרות לצד המכשירים.
טיהרנו את כל הכלים עם ביסולפיט והתחלנו בניתוח!
לתוך המכשיר הביזארי ניכנס באסרטיביות כל תוכן מיכל התסיסה שלי, ריח יין נפלא עלה ממנו ועם הניחוח עלו גם התהיות שלי (היתכן שבאמת, ממש כאן, יש לי כבר יין?!)

סוחטים ונהנים
שלב א' – היין שיוצא ראשון, נקרא בשם "Free Run".
שלב ב' – כמה בלוקי עץ שמפעילים מעט משקל ויוצא פתאום עוד יין שהיה זקוק לדחיפה קלה כדי לצאת משאריות הענבים במיכל.
שלב ג' – הגענו ללחיצה קצת יותר אגרסיבית שהניבה אף יותר יין.
שלב ד' – סחיטה באיומים – כבר הגענו עד תחרות ״מי החזק יותר״ במקצה זה, בעצם ניסינו להשיג את טעמי העץ ליין מאותם בלוקים שתומכים במכשיר הPRESS.
(זה לא באמת השלב של ארומות העץ 🙂
בשלב סחיטה זה הטעמים כבר יותר חזקים, יותר טאנינים ואורומות יותר אדמתיות.

4 מיכלים בגדלים שונים, בכל אחד עולם ומלואו של טעמים השונים אחד מהשני שירכיבו יחדיו את היין שלי. מסתבר שכבר בתהליך הראשוני ישנו ״בלנד תוך מיכלי״ ונגלה לנו כי השלם גדול מסכום חלקיו!

משמאל לימין בשלבי הלחיצה – ככל שלוחצים יותר, מתקבל יין נקי יותר

תקופת הבחירות בכרמים. (הבציר)!

הלאה פעל!

לקראת הבציר יש פריימריז בכרם, הלאה פעל!תקופה שבה כל ענב עומד על דעותיו ומתווצרות קליקות שונות ומפלגות, שבליקוט נכון יכולות לתת מדגם מדויק (פחות או יותר), של מצב הכרם מבחינת ההבשלה הפנולית ורמת הסוכרים בענבים.
בעזרת הדיגום, אנשי המקצוע מחליטים על היום, השעה והרגע, שבו העולם יעמוד מלכת ואנו הבוצרים נזכה לבצור בעצמנו את הענבים שירכיבו את היין שלנו.
אך לפני שנגיע לרגע המיוחל, ישנה עבודה לעשות!

הדרך אל הפרקטיקה

היינן ניר שחם, הוא מרצה הדוגל בגישה אישית‪.‬
מדגיש שוב ושוב לאורך ההרצאה, שהיין הוא דבר חי, נושם ודינאמי.

לגבי הנתונים הטכניים ודרך הכנתו – אין אמת אחת.
ניר טוען שאפילו הוא, לאחר שנים של עשיית יין, יודע הרבה – אך עדיין לא יודע הכל.
רוב הדברים שנאמרים עם סימני קריאה, צריכים להיבדק בכל מקרה לגופו.
והמושג "מזל", הוא התירוץ לכל מה שלא יודעים להסביר מדעית ומשמש כהסיבה העיקרית לחופש הביטוי של האומן, הלא הוא היינן עצמו(אני?!).

טעימת פרימיום בגישה חיפנית

חיפה היא עיר של דו-קיום.
לפחות כך היא ממותגת.
יהודים, נוצרים, מוסלמים, דרוזים ובהאיים…
מערת אליהו הנביא, הגנים התלויים, כנסית סטלה מאריס ושלל מסגדים פרוסים בעיר שהופרדה במהלך השנים.
מהנמל להדר ועד אחד האזורים היפים במדינתנו, מרכז הכרמל ובו התצפית לאיזור המפרץ וצפון קו החוף המרוחק אידאולוגית מהאופי העירוני של מטרופולין המרכז.
חיפה זכתה גם לבר יין הממוקם ברחוב יפה נוף מס׳ 107, אחת הנקודות המרשימות של העיר.
כמו בכל בר יין או מרכז תרבות קולינרי אחר, ישנם חברים המתלכדים כמדי שבוע ו/או מדי טעימה.
הם באים לפגוש את אהבתם בבקבוק או- לטובת הדו-קיום החיפאי – חובבי יין שונים בהעדפתם נפגשים לטעימה רב-גונית, לטעימת אהבתו של האחר.

קורס עשיית יין – ההחלטה

אני טועם, בוחר, קונה ושותה.
אני יודע מה מתאים למה בכל סיטואציה נתונה ומשתדל להתעמק בהיסטוריה של עולם היין מראשיתו ועד התפתחות הענף בימינו ובכל אזור גיאוגרפי.
ישנן אופנות, יש ״עשה אל תעשה״ ויש גישות שונות בהתאם לתרבות והתפחות המדע שהובילה ליין שאנו מכירים כיום.
אך השאלה האמיתית היא, איך בכלל מייצרים את היין?
החלטתי לצרוך ידע מעשי.
5 שנים באקדמיה הובילו אותי לדעת ש״אין חכם כבעל נסיון״.
אז איך הופכים את האהבה והידע למוצר סופי?
הקורס לעשיית יין, בבית הספר של יקב שורק.
18 מפגשים במהלך שנה שלמה, בתקווה רבה יובילו אותי לדעת את כל תהליך העשייה של "המשקה התרבותי ביותר בעולם". (פרנסואה רבלה)

יום שני, 4 אחה״צ, אני יוצא מכיוון אוניברסיטת חיפה לכביש 6. מגיע לטל-שחר אחרי שעה וחצי נסיעה ללא פקקים.
ניגש, אומר שלום ורואה איך רחבת היקב מתמלאת באנשים.

היהלומים של בורדו

הוזמנתי לטעימת הגדולים של בורדו על ידי צוות איש הענבים מיפו, שאלה מהותית עלתה בראשי, לגבי כתיבת הכתבה.
אם בבלוג זה מדובר על  "הדוניזם להמונים", האם זה מתאים בכלל לכתוב על טעימה של יינות ששווים יותר מהמשכורת החודשית שלי לבקבוק?!(עדיין סטודנט – 5 שנים באקדמיה=סיוט כלכלי).
למזלי, הלכתי לטעימה – ואז הבנתי! לפני שפונים ל"הדוניזם להמונים" – חשוב להבין מה הוא "הדוניזם"?

הטעימה כללה את היינות הבאים:

Chateau Mouton Rothschild 1970

Chateau Mouton Rothschild 1975

Chateau Montrose 1982

Chateau Mouton Rothschild 1985

Château Haut – Brion 1985

Chateau D'Yquem 1983

Grand Vin de Leovile 1985

Chateau Margaux 2003

כדי להימנע מעניין המחיר – אפנה רק ליינות עצמם.
ההיסטוריה מאחוריהם, הארומות והטעמים היחודיים שהם מביאים.

הכוכבים של הערב

יינות בורדו זכו לשמם, לא בכדי – גם היום וגם בבצירים שנחשבים "גרועים יותר", עדיין מגיעים יקבי בורדו לתוצאות מעולות! זאת על סמך נסיונם מההכנה של יינות כמו היינות הבאים.

יין בורדו הפך ìשם דבר בהרכבו. עד כדי כך, שכמעט בכל מקום המכין יין בעולם יהיה יין המורכב "בלנד בורדולזי", המנסה להגיע לטעמים והניחוחות של יין בורדו אמיתי.
זיכרו, בארץ המקור, צרפת, ישנם יינות בורדו הנימכרים גם ב2 יורו לבקבוק!
טובים יותר, או (סביר להניח) טובים פחות. אך עדיין מקושרים להיסטוריה, והיוקרה הרג'יונאלית המתקשרת עם השם "בורדו"!

לעבודה:

Chateau Mouton Rothschild 1970
היין הזקן ביותר היה שאטו- מוטון רושטשילד, שנת 70!!!, היין בן יותר מ40! ו״חי ובועט״, הוא לא. אבל על עטיפתו יש תמונה של מארק שאגל 🙂 (ערך מוסף ליינות מוטון רושילד.
Chateau Mouton Rothschild 1975

מזהים את האומן בתווית?

 בקפיצה לשנת 75, מאותו יקב- גילינו כבר יותר צבע וניחוחות מעניינים, שאותם אפשר בעצם לקבל רק מיהלומים כאלו. ניחוחות ״שלישוניים״ זה נקרא, ולא פלא שהחבר׳ה מהאי הגדול של אירופה (הבריטים), אוהבים יינות אלו כל כך.
הארומות הם של עור, טבק, שוקולד מריר, אדמה, אפילו אדמת כאבול המוכרת בעולם הוויסקי ובירות הסטאוט הכהות והמרירות.
ביינות מתיישנים מגיעים לניחוחות אלו כאשר ריח הפרי כמעט ונעלם, ההבנה שהיין הוא דבר דינאמי מאוד מובנת כבר בהרחה הראשונה של יינות כאלו.
מקורם מרגיש ממש מהשורשים של הגפן.

מוטון רוטשילד, שנת 75, היה אולי היין האדום המעניין ביותר בטעימה.
השארתי ממנו בכוס ואחרי כל סיבוב של יין אחר חזרתי אליו לבדוק איך התפתח עם האוויר. האסיר המשוחרר הזה חזר לתלם במהרה. הוא קיבל הרבה שנות יישון ועדיין כמעט ולא נעלם מהבקבוק הסגור אף נוזל. הוא ריצה את העונש במלואו ובא להחזיר תובנות חשובות- ה״טרואר״ הצרפתי.
כמעט ומובהק שתנאי מזג האוויר הביאו לי את ניחוח הגשם והאדמה הרטובה, הגפנים הבוגרים נתנו ארומות אדמתיות של פטריות, אולי אף מעט כמהין. כשניפתח הרגישו את שליטת הקברנה  עם ארומות טבק ושוקולד כהות – מזכיר במעט מחית של פולי קקאו טריים…

ועל התוויות הייתה תמונה של אנדי וורהול! אז בכלל…

Chateau Montrose 1982.
״הבציר עם הדרוג הגבוה ביותר בתולדות צרפת המודרנית!״ זיהה אותו ראשון מבקר היין האגדי ר.פרקר.

יהיה זה פשע לכתוב שלא התלהבתי ממנו כמו מאחיו החורג והגדול יותר משנת 75, אך במקרה בוחן זה היה כבר ממש ״יין״, אדום וחזק.
נישארו עוד ניחוחות של פרי בנוסף לארומות שלישוניות( דברנו עליהם קודם), אולי אפילו רמיזות של מנטה:-/
טוב, עכשיו שאני כותב את זה, מובן לי שזה יין הרבה יותר חי! היה בו מכל הטוב של בורדו, הרגשות הטראור ברורות לחלוטין, עם יותר ניחוחות שקד ופירות יבשים, סוג של ט״ו בשבט, עם גוף עגול מאוד שנוגע בכל הטעמים בחלל הפה – אבל הבולט ביין זה היה ניחוח פרחוני של סיגליות! הריח היה מוכר לי. רשמתי רשומות בצד בזמן הטעימה, פחדתי לצאת ״פלצן״ גדול מידי, אבל זיכרון מחנות הפרחים בדרך לסבתא מבית הספר היסודי בכל יום שישי. הזיכרון הכריח אותי לרשום על הדף ״סיגליות״! הרגשתי רע עם עצמי, באמת, לאן הגעתי….
אך המפליא מכולם היה, שלא רק אני אמרתי את זה! ( ירדה לי אבן מהלב חח).

סיגליות ביין

Grand Vin de Leovile 1985
עלינו לשנת 85, שאטו- לאוביל בארטון, בניגוד לקודמים, פה התחלנו לדבר…יין שמרגיש צעיר, חי ובועט. יש הטוענים, שהאדם בשיאו בשנות ה 20-30, כניראה שכך גם היין.
בשנת בציר זו, 85, ה"לאוביל בארטון" היה מתוחכם מאוד. הצבע היה נקי, הוא הפתיע ביותר, כי בניגוד לשאר היינות המתיישנים בהם היינו צריכים לחפש, היין הזה נתן רושם ראשוני חזק מאוד. לעומת זאת, הוא לא השאיר הרבה לסוף. לא כמו השאר, שהייתה להם סיומת ארוכה ונעימה, יין זה כמעט ולא השאיר ״אפטר טייסט״, אך במהלך כל הזמן שהוא היה באף ובפה, הוא בהחלט "דיבר" יפה וברומו של עולם.

חשוב לציין,  מפה הפקקים כבר יצאו שלמים:-) זה גם אומר משהו על היין…

Chateau Mouton Rothschild 1985

גיא הרן – המאסטר בפעולה

גילוי נאות: היה עוד יין, מוטון רוטשילד שנת 85, שהיה לקראת גסיסה/ הרבה אחרי השיא שלו, והוכיח לעומת אחרים מאותה שנת בציר… שיכול מאוד להיות, שיש סיבה לכך ששאטו-מוטון רוטשילד נכנס לרשימה הגדולה של "סיווג היינות של בורדו" בזכותו של ז'אק שיראק בשנות ה70 של המאה ה20. (ביורוקרטיה ופוליטיקה בעולם היין, לא חסר מאלה בשום תחום).
אחרי שהיקב לא זכה להיכנס לרשימה המקורית מתקופת נאפוליאון (1855).
לא שאני מזלזל, חס וחלילה!
אך האם יתכן שהיקבים הראשוניים שנבחרו לאותה רשימה נאפוליונית, יודעים לעשות יין טוב יותר בבצירים פחות מוצלחים???

והיין הבא לדוגמא:

Château Haut – Brion 1985
כוכב הערב מבחינתי- שאטו "האו בריו", שנת 85, הצבע היה קצת עכור לעומת הקודם מאותה שנה, אך ריח של עשב ופירות יער, טבק ודגש על אדמה, הריח השתלב לי נהדר עם טעם מריר בהתחלה וסיומת ארוכה מאוד ומתקתקה.
היין הזה הוא ארוחה שלמה בפני עצמה.
הכל בתוכו, אפרטיף- מרענן החך- העיקרית והקינוח… הרגשתי שאחריו אני יכול ללכת, חייב להדגיש, הוא היה הרבה יותר ״ממה שאנחנו מכירים״, לעומת הראשונים 72-82, שהם בעולם אחר- אך לפי מה שניראה, הוא גם יגיע לשם!

  יין מאוזן מאוד, פה הבנתי על מה מדברים שאומרים ״בורדו גדול״, היין הזה פשוט נותן את כולו. מרגיש ברמה ״אקדמאית״ לטעום יינות כאלו.

Chateau Margaux 2003

שאטו מארגו- 2003, פאבילון רוג׳, היין מהסדרה השנייה של היקב, הכוונה- לא יין הדגל, אך בהחלט יותר ממספק.
הוא צעיר, עוד מלא טאנינים, פוטנציאל התיישנות זה ברור- אני מאמין שיין זה נכנס לרשימת ״בורדו המתיישנים״ כדי להסביר, שהיינות הצעירים טובים מאוד בפני עצמם, אך שקונים יין בורדו צעיר, כדאי לחכות איתו- הם מגיעים למקומות אחרים לגמרי אחרי שהם מסיימים תיכון, הולכים לאוניברסיטה עושים דוקטורט לדוקטורט, הופכים מפורסמים ויכולים לספר לכם הרבה מאוד אודותיהם ואודות אבותיהם.
לא כולם מסוגלים לזה, זה בהחלט ייחוד שיש לחבל הארץ הידוע ״בורדו״.

Chateau D'Yquem 1983
סיימנו את הטעימה ב״בריף״ קצר על כל מה שנישאר בכוסות, הרחנו התפתחויות בוותיקים יותר, טעמנו רעננות בצעירים יותר וסיימנו ביין קינוח מדהים מסוטרן,שאטו- דיקאם שנת 83, "זהב לבן", "זהב נוזלי" , מפי לואי ה16. יין המלכים ומלך היינות! הוסיף ואמר.
אך אישתו גם אמרה ״ אם אין לחם שיאכלו עוגות״, היום אני מבין שהיין השפיע….

הזהב הלבן

אין לי שום דרך אפילו להסביר את הצבע הזהוב המהפנט עם השילוב המושלם בין חמיצות מספקת למתיקות לא חונקת (תורת המיקסולוגיה בקוקטיילים חברים).
מסוג היינות שאין להם סוף וסיבולת ההתיישנות. (ישנם כאלה מ1811 מסתובבים בעולם למכירה!).
זה היה אחד הדברים המדהימים ביותר שטעמתי בתחום האלכוהול.

אגב, בתאגיד המותרות הצרפתיים LVMH, שמחזיק בכ65% מהיקב. נימצאים מותגים כמו "לואי ויטון" וקוניאק "האנסי".
אז כניראה שהצרפתים האלה יודעים מה הם עושים וגם למי.
(יש שמועות אורבניות, שג׳ורג׳ וושינגטון היה מעריץ מושבע של יקב זה).

זהו יין קינוח, כשמו כן הוא, אחריו לא רוצים עוד כלום!

בזמן עבודה

לסיום:
המנטורינג שלי נעשה על ידי המקום הקסום ביפו, "איש הענבים". צוות של אנשים נהדרים עם הרבה הבנה וחיבה למקצוע, שותפים לעשייה של תרבות היין בארץ,
זאת על ידי העברת הידע בצורה הטובה ביותר והבנה מתודית נהדרת יאמר לזכותם…

תודה רבה לחיים גן(שלא היה נוכח)אך איפשר טעימה זו.
לגיא הרן, מדריך מעולה עם תשוקה גדולה ליין ורואים שגם לאזור עצמו(בורדו, אם לא עקבתם עד עכשיו)…
ולכל החברה שהיו איתי שם.

הגעתי להבנה הזאת כבר מליון פעמים, טעימות זה כייף. כמובן שתמיד אעדיף לשבת ולשתות!
אך דברים ברמה הזאת לא אוכל להרשות לעצמי, גם לא בעתיד הקרוב לצערי ומקווה מאוד שיתאפשר לי בהמשך הדרך…
הטעימות המיוחדות עושות הרבה יותר מחסד למקצוע- הן בונות אותו, אפשר לטעום 1500 יינות שונים מכל העולם ולא להבין על מה מדובר, עד שטועמים אפילו אחד מהיהלומים הללו מ"בורדו".

שאפו! בראבו! דוז פוואה!
אה טוט׳ אלור(נתראה)…

ישראל מול העולם, האומנם?

טעימה השוואתית – בר יין 107 – בחיפה!

ישראל מול העולם, האומנם? – התחלתי בכתבה על אירוע טעימות השוואתי בין ישראל לעולם, וזה גרם לי לחשוב….

הנוף מהכרמל

לזכותם של מפיקי האירוע, נגיד שיינות גדולים הם יינות גדולים.

אם מישראל ואם מהעולם – ובטעימה השוואתית, קשה מאוד להתחרות, כי יינות גדולים הם מיוחדים בפני עצמם.

היופי בענבים, זה שאין להם ריח של ענבים.

יש פאפאיה, יש "פירות אדומים", יש ניחוחות של סוגי פלפל שונים… ויש אף אדמה, מיוזע, עכברי, סוסי, חתולי, עוקץ, נושך, יורק…

אין ענבים!

גם האדם הכי פחות מבין ביין לא יגיד שיש ליין ריח של ענבים.

אז מה שותים בקיץ?

סיטו- ניו זילנד- סובניון בלאן2011, כשר וב65 ₪ בלבד!
לבן יבש- מרגיש מוגז קלות, מעקצץ בלשון וטעם חלק בין מתוק לחמוץ.
הניחוח נפלא- פירותי עם דגש על פירות קייציים כמו פאפאיה, מלון, ו״ירקרקות״ שנותנת הרגשה מאוד רעננה עם ההסנפה הראשונה מהכוס.

יינות סיטו, זה פרוייקט של יינות מחבלי ארץ שונים בעולם, הבאים לתת לצרכן חוויה מלאה של יין מאזור מפורסם, תוך מיתוג היין בהתאם לצרכן הישראלי.
תווית היין מציינת רק את סוגו ואת לוגו החברה. בכך מונעת את הבילבול האנושי המוכר בחנות יין ,כאשר עומדים מול אותם מאות בקבוקים ומנסים לבחור אחד שייצג את האזור בו רוצים להתנסות.
קונספט מאגניב!

פפאנהיים- גוונצטרמינר 2009. 69 ₪. (בחנות היין "הרמיטאז', בעין המפרץ).
מחבל אלזס המפורסם.
היין נראה כמו זהב! מגרה להפליא רק ממזיגתו.
היין הוא חצי יבש, לכן השוואתו ליין הקודם לא צודקת.
הוא מתוק, אולי אף מתוק מדיי, טעמתי חצי יבשים בחיי, ויין זה עשה הרגשה קצת מחניקה בגרון.
עם זאת הרגיש מפולפל מעט וזה פיצה על הרבה דברים שפחות אהבתי ביין.
הוא נגיש מאוד לקהל מתחילים ובניגוד לגוונצטרמינר אחרים שפגשתי בחיי, ניחוח יין זה לא היה אדמתי במיוחד, לא זפת ולא נפט(עם כמה שמוזר, מצפים לקצת מניחוחות אלו בלבנים מהאזורים הנ״ל:-).
היין היה בין דבש וניחוח פרחים מובהק לפירות אדומים.(אולי היה שם גם משהו שהזכיר לי פלסטיק:-?)
מתאים לאוכל מתובל, מתאים לפתיחה מפוצצת עם דגים או סלט פסטה קר.
אך לא המרענן הרשמי של הקיץ….
ניתן להגיד אפילו יין לבן חורפי .

מסקנה:
לא כל יין לבן נותן את ההרגשה הרעננה לה רובנו מצפים מיינות לבנים.
צריך לטעום ולנסות עד שנופלים לטעם שמתאים לכם.

נראה כי היינות הקלאסיים (הכוונה מאיזורי היין הקלאסיים של העולם – גרמניה, צרפת, איטליה ושאר אירופה…).
יינות משם מתאימים אין-סיטו לאזורם המקורי: למאכלים, למזג האוויר, לשפה ולהרגשה הפנימית של היסטוריה הצרופה בסיפורים על כל סוג ענב או טכניקת יין הבאה משם.
כאשר יין כזה נשתה כאן, בישראל, הוא ילך יותר טוב עם ההרגשה המתאימה!
הכנה נפשית, מנטלית ופיזית למה ששותים.

בניגוד לזה, יינות ניו-זילנד, ארה״ב גם ישראל ובכלל יינות לבנים בסגנון עולם חדש, נותנים הרגשה של חופש ורעננות!
לקרר לפתוח ולשתות, עם אוכל, בלי אוכל- מבטיחים לך שיהיה טוב!
זה מוציא קצת את החשק מלהשקיע בסכומים גדולים ביינות אלו, כי התמורה מרגישה בכולם כמעט אותו דבר, פירותי ומרענן- בדיוק מה שאתה רוצה!
אין הפתעות לרוב, רק רמת ההשקעה באיזון בין ריח, צבע וטעם הוא הפרמטר המרכזי והחשוב.
נשמע לא מקצועי במיוחד מבחינתי להגיד כזה דבר, אך כך אני מרגיש.
מה שמוביל אותי להגיד שבישראל יש יינות לבנים ניפלאים! 2 מהמוצלחים ביותר לדעתי זה ״אביבים״ של הרי גליל והשרדונה של יקב סומק המדהים מרמת הנדיב בזיכרון יעקוב.
דיברנו על איזון ביינות לבנים יבשים ואלו יינות שיכולים להיחרט בדגל של האיכויות של מדינת ישראל ביצירת יין טוב!
עליהם כבר ארחיב בכתבה אחרת.

אז, יאללה בחרו את המרענן הרשמי שלכם להקיץ…

אוסטרלים – עד 50 שקלים בבקשה

לא אגיד שנכון להוציא על יין כמה שיותר.

והכי יקר הוא לא תמיד הכי טוב.

יין, וויסקי, וודקה, בירה וכד'…זה טעם נרכש.

אלכוהול זה רעל ולא משנה ממה הוא מיוצר, אף אחד לא אוהב רעל- אבל רעל אפשר לעדן ולהסוות.

לאחר נסיון של קנייה ספונטנית של יינות ספרדים( ראו את הכתבה הקודמת על יינות ספרדים), יינות זולים שלאו דווקא נותנים תמורה למחיריהם, אלא כי כמעט ולא נותנים תמורה כלל לדעתי לצערי.

החלטתי לעזוב לרגע את ה״עולם היישן״ והקשוח.
יותר מדיי אלגנטיות לא הולכת עם נעלי ״קונברס אולסטאר״ – ואם אתם טוענים שדווקא כן, כי זה "מאגניב"- זה עדיין לא הדבר האמיתי.

כך אסכם את עולם ישן(ספרדי) בפחות מ50 ש"ח.

אך מה יגידו חברינו מה״עולם חדש״? ישנם אוסטרלים, שיראזים, קברניים, זינפינדלים, שנועדו במיוחד כדי ללכת איתם אפילו לפיקניק שאחרי הים, או לדמיין בריזה קרירה בלילות האביב ולהינות מהם כמות שהם.
לרוב סטייק שרוף מדיי רק ייעשה להם טוב, ובעיקר אלו יינות שגורמים לך לרצות להתרגל אליהם, לפחות לבעיות שלהם…

בגדול, הפתיחה שלהם לא מפוצצת, גופם מוצק, מדוייק ובדיוק במידה והסיומת נעימה, בעלת מרירות קלה, שמזכירה לך ששתית יין ו- זה לא רע!

מסתבר, שלא סתם רוב הפאבים מחזיקים באותם מרלואים צ׳יליאנים ושיראזים אוסטרלים בכל תפריט. יש ליינות הללו סגולה כלשהי להתחבר ולחבר אליהם אנשים שלאו דווקא באים ומבקשים יין.

בתהליך ההכנה לניסוי זה, לא התעסקתי יותר מדיי.
פניתי ליוני קווה מרשת ״לגעת באוכל״(הייתה פעם פרודיה עם השם הזה, לא?!), ביקשתי מיוני 3 בקבוקים אוסטרלים עד 50 ₪ לבקבוק. ושהיינות יהיו מוכנים לשתייה, קלילים ומעניינים גם למי שלא חסיד גדול של יינות- עד רמת ״מה יין עכשיו?״.
"אוצר היין" – זהו דף הפייסבוק של יוני בחנות.

בחירה נהדרת יוני;-)

3 היינות, בכוונה, לא נפתחו בארוחות גדולות, אלא בפתיחות שולחן סטרנדרטיות לחלוטין של צ׳יפסים, במבות, פיצוחים ושאר חברים.

מדיי פעם סינטות על האש.

ללא רטבים מיותרים ואף החמרנו – כל יין נבחן אפילו ליד דברים מתוקים.

יילו טייל- שיראז 2010 – הקנגרו צהוב הזנב.

כניראה שהענבים באוסטרליה גם גולשים על הגלים.

היין נעים להפליא, זורם וכייפי ברמות על.

אנחנו ב2012, והיין נפתח בפקק מוברג ומרגיש הכי רענן שיש, ניחוח ירקרק ללא ספק הוא מרגיש מעט שונה מיין יבש רגיל.

ייחודו של יין זה כיין חבר׳ה, הוא חצי יבש(אבל אל תספרו), הוא לא מרגיש יין קידוש, אך לגמרי נותן תמורה מעולה כיין שולחן שאפשר לגמור בקבוק ממנו בכייף.

יין זה פתח את סדרת ה״אוסטרלים להחודש״ אצלי בחבורה, והיה לסיפור הצלחה.

כבר באותו סופ״ש קיבלתי טלפונים מחברים, הורים של חברים וחברים של חברים, על איזה יין נשתה ומהו מאותה סידרה ספציפית של יילו טייל האוסטרלים.

בר קרוסינג– נטעמו 2 בקבוקים של הדובים החוצים.

שיראז ו שיראז-קברנה.

האחד צעיר, השני שיראז-קרבנה 2007(2007?!).

אין להם פתיחה מפוצצת, אך הגוף באמת… שגם עכשיו בעודי כותב את הפוסט בדיעבר לטעימה.
אני נזכר שהיין מילא לי את חלל הפה לגמרי, היין ״עגול״ כמו שאומרים.

וכשפתחתי את הבקבוק בדיוק שאלו אותי, מה הכוונה ב״טעם עגול״?

כמובן שהשאלה עלתה בזילזול מוחלט וצחוק מתגלגל.

התשובה המתבקשת הייתה, "לא טעם ישר", אך ההבחנה נעשתה כך:

מול פטיט סירה ישראלי 2010, אך מלא עץ, שעמד בשולחן( דלתון D), חלצנו את פקק השעם שלו. באותו זמן אני כבר פותח בחצי סיבוב את פקק ההברגה של שיראז- קברנה אוסטרלי, בר קרוסינג.

מזגתי לחברי מהאוסטרלי, הוא אמר״וואו טוב!״, ההפתעה הייתה לו גדולה, כי יין עם פקק מוברג ולוגו מגוחך של שלט הזהרה ״דובי פנדה חוצים״- באמת מצליח להביא פה מלא טעמים, במידה נכונה ומרגיש סבבה לשתייה מרובה.

לקחתי לו את הכוס, שתיתי והתרשמתי בעצמי, ומזגתי לכוס חדשה את הדלתון פטיט סירה:
א. פרצוף סובל בקטנה.
ב. מבט מתרשם.
ג. לקח חזרה את האוסטרלי.

אין ספק שהדלתון פטיט סירה 2010, במקומו מונח, והוא יהיה מעולה עם מעט חידרור ואולי אפילו עוד שנה או שנתיים מנוחה.
אך הוא גם עולה כמעט פי 2 במחיר (וזה לא הרבה).
ההבדל האמיתי הוא, שהדלתון יין שעובר שנה בחביוית עץ אלון, מתבגר, מקבל אופי וטעמים ולפעמים זה קצת מתעלה על טעם הענבים עצמם, לטוב ולרע.
מחד אני מנסה להימנע מדברים אלו ביינות שאמורים להיות "פשוטים", מאידח יכול להיות שזה בדיוק מה שאנשים אחרים ממני מחפשים.

באותו יין ספציפי המסוקר כאן, השיראז קברנה של "בר קרוסינג", ישנו שימוש בטכניקה שאני לא מעריץ כלכך, אך מוציאה תוצאות טובות במקרה שלהם.

היין בזמן המנוחה שלו במייכלים מושרה עם שבבי עץ, מה שנותן ארומות מסויימות וממוסיף ליין עוד רובד מסויים של טעמים שאינם משתלטים.

בגדול- היינות האוסטרלים המדוברים בכתבה הנ״ל מעולים למי?
למי שמחפש משהו קליל, למי שמחפש להיכנס לעולם היין בקלות, למי שרוצה להינות ולשדרג את העל האש המשפחתי/ חברי שלו.

אך נופח אמיתי אין בהם ולא נראה שאמור להיות בהם.

אלו יינות שבהחלט יכולים להתאים לצעירים, אם זה בחצי יבשים איכותיים(לא יין פטישים!), ואם ביבשים.
האוסטרלים לא איכזבו במבחן ה״זול מאוד ומשתלם״.
הם בדיוק מה שהאם אמורים להיות ולא מנסים להיות הרבה הרבה יותר.
תמורה נאותה לכסף ובהחלט מוצרים איכותיים ומספקים.

לשתות מיידית, פקקי הברגה נוחים, בקבוקים יפים ולוגויים מצועצעים.
הכל בשביל שיהיה כייף.

תהנו חברים!

יינות ב39 ₪ זה עדיין יינות ב39 ₪. אבל יש ערך מוסף!

בחנתי את עניין היינות הזולים.
לימדו אותי בקורס "טעימה שיפוטית", שבעיקרון יין זול יכול להפתיע מאוד.
קניתי אוסף של יינות בפחות מ50₪ כדי לבדוק את הסוגייה.
שאלת המחקר היא: האם באמת יינות שמשתלמים מאוד לצרכן מבחינה כלכלית, גם נותנים את התמורה בטעם.

:מרלו – טמפרנליו
יקב קונדסה דה לה גאנזה, ספרדי.
אני יודע למה לצפות מספרדים בעיקרון.
העיקרון הוא יינות ישנים ומתיישנים.
את הנסיון שלי עם "ריוחה" ספרדי צברתי לא נכון, התחלתי מהטובים ביותר. יינות מעט מתוקים עם טעם עץ מאוזן. המון פיפל אך עם זאת חן גדול מאוד ליין, כייפי ומתובל.
במקרה זה – היין היה ברובו מרלו, מה שמרמז על קלילות יתרה ביין. עץ לא הורגש בו בכלל.
סיומת – ריקה לחלוטין אך פתיחה מאוזנת ולא מפוצצת.
הייתי אומר שהוא כייף, אך למתחילים בלבד.
אולי בעצם בדיוק מה שאני מחפש לקהל הישראלי.
יין שיכול להתאים מאוד לפאבים, שריחות הפאב ממילא משתלטים אפילו על כוס וויסקי היילאנד איכותי.
עדיין משקה הפאבים האולטימטיבי בצפון הוא לפרוייג או טאליסקר שניזונו מאדמות כאבול כבדות. משלימי החוויה הפאבית האותנטית של הקריות (כך אני מסווג אותם 🙂

היין הנ"ל לא נותן יותר מדיי. אבל היי! הוא משנת 2007 – אנחנו ב2012. הוא בשיאו, אין למה לאחסן אותו ואם הישגה ידכם ביין מסוג זה. יכול מאוד להיות שתהנו ממנו כמו שהוא – בלי שום התחייבות להשלימו עם סטייק בצד בשביל להגיד שהוא מעולה עם האוכל.
כי מעולה הוא לא!
אבל במחיר הזה – בהשוואה עם החברים, ללא ספק נעים יותר מהרבה יינות זולים אחרים.

פאוסטינו ו קונדסה דה לה גאנזה

ריוחה – פאוסטינו xii
אולי היקב היותר מפורסם ב"ריוחות" שאנו מכירים.
חבל ארץ ספרדי חם ביותר.
משם יוצאים יינות באמת מצויינים לקהל הרחב, בכל טווח המחירים.
הפאוסטינו שכבש את כולנו מגיע בבקבוק מצופה זפת כלשהי, נותן מין תחושה מיוחדות ליין כבר מאחיזת הבקבוק.
100% ענבי טמפרנליו.
לא אדבר על היכולות של יינות אלו לספוג עץ ועדיין להרגיש מצומקים, מתוקים. אולי "ריוחה" זה מסוג היינות עם הגוף המעניין ביותר בפה.
אך לא ביין זה עסקינן…
אומנם היקב מפורסם וגדול. הבחור בתמונה כמעט מביא הבטחה לאיכות עם השפם והמבט החודר שלו.
אך בסידרה הזולה יותר כבתמונה (שנת 2009), היין עמוס מדיי בחביות עץ ישנות. מרגיש תפל מטעמים מתוקים וגם כמעט כעבור שעה ודיקנטרים למיניהם לא נותן שום נעימות ועגילות בפה.
יין זה נחל כישלון אצלי.
."גם בסלט לא הייתי שם אותו. בשפת העם "לא לגעת בו בטלפטיה
יסלחו לי הספרדים. הריוחות נשארו טובות רק ביקרים יותר – כמה יקרים?!
אם חשקתם ביין ספרדי איכותי, "ריוחה" למהדרין…
השקיעו את מה שהייתם משקיעים בכל יין איכותי אחר. לעלות לכיוון ה100-150 שקלים. שם כבר ללא ספק תהנו!

הפאוסטינו המדובר כאן, שנת 2009, מאלץ להינו ממנו עם דברים שומניים, עקב חוסר הגוף המורגש שלו וחובה לאזן אותו עם משהו מתוק.
אנחנו ניצלנו את המצב לפטה כבד אווז עם פירות יבשים שהגיע מחופשתי האחרונה בהונגריה 🙂

שבלי שום קשר היינות שלהם מחייבים אותי לרשום פוסט ניפרד לחלוטין על יינות שגם אם ממש תרצו אי אפשר לצערינו הגדול להשיג אותם בארץ.

אז…משתלם?!
בטוח! אבל לא לבוא עם ציפיות גדולות.
הספרדים ידועים ביינות איכות מבייתם. ב39 שקלים חדשים, לא בטוח כמה איכות נשיג…המרלו-טמפרניו דווקא הדליק אותי.
יש לו פוטנציאל אדיר לעזור למתחילים להבין את כיוון יינות חו"ל ואפילו לגרום למחפשי הקלילות שביין להינות ביותר מיין טוב, נעים וזול.
יין שבארץ עולה 39 ₪, בארץ מוצאו בטח נושק לגבול ה2-3 יורו לבקבוק 🙂

אם נשתה יותר כאלה, אולי יקבי הארץ יבינו מה אנשים פה מחפשים…
רוצים יין זול וטוב?
תתחילו לחפש, הקציבו גבול לסכום שאתם הולכים לבזבז על בקבוק – ותיקנו את הדברים ההזויים ביותר שמציעים לכם בחנות. דברים שלא הכרתם.
דווקא יקבים פחות מוכרים, וסגנונות שונים של יינות, עשויים להפתיע אתכם לטובה.

את היינות קניתי בחנות "בקבוקים" בקריית טבעון.

חנות מקסימה, קטנה, עם מבחר מדהים- בעיקר של יינות בוטיק ישראלים.
אני חייב לציין – יום שישי בצהריים הגעתי ועמד על שולחן הטעימות שלהם מבחר מרשים של יינות כמו "נעמן"ו"סומק" שכבר דיברתי עליהם בעבר באתר זה.
מנסיוני עם בעלי היקבים הללו הבנתי שאי-אפשר למצוא את היינות שלהם בכל מקום, אז כניראה שזה מעיד על משהו "גדול" לטובת חנות זו!
המוכרת הייתה מקסימה ושירותית מאוד.
כאשר חיפשתי יינות ספרדיים, זולים וטובים, ללא שום היסוס הציע שנפתח בקבוק ריוחה להתנסות.
גישה שלא תמצאו בכל מקום.
בהחלט מומלץ לבקר שם ובכלל להינות מהאווירה של העיר(קרייה) הקטנה הזאת, שעטופה בקסם מסויים בסופי השבוע 🙂