היהלומים של בורדו


הוזמנתי לטעימת הגדולים של בורדו על ידי צוות איש הענבים מיפו, שאלה מהותית עלתה בראשי, לגבי כתיבת הכתבה.
אם בבלוג זה מדובר על  "הדוניזם להמונים", האם זה מתאים בכלל לכתוב על טעימה של יינות ששווים יותר מהמשכורת החודשית שלי לבקבוק?!(עדיין סטודנט – 5 שנים באקדמיה=סיוט כלכלי).
למזלי, הלכתי לטעימה – ואז הבנתי! לפני שפונים ל"הדוניזם להמונים" – חשוב להבין מה הוא "הדוניזם"?

הטעימה כללה את היינות הבאים:

Chateau Mouton Rothschild 1970

Chateau Mouton Rothschild 1975

Chateau Montrose 1982

Chateau Mouton Rothschild 1985

Château Haut – Brion 1985

Chateau D'Yquem 1983

Grand Vin de Leovile 1985

Chateau Margaux 2003

כדי להימנע מעניין המחיר – אפנה רק ליינות עצמם.
ההיסטוריה מאחוריהם, הארומות והטעמים היחודיים שהם מביאים.

הכוכבים של הערב

יינות בורדו זכו לשמם, לא בכדי – גם היום וגם בבצירים שנחשבים "גרועים יותר", עדיין מגיעים יקבי בורדו לתוצאות מעולות! זאת על סמך נסיונם מההכנה של יינות כמו היינות הבאים.

יין בורדו הפך ìשם דבר בהרכבו. עד כדי כך, שכמעט בכל מקום המכין יין בעולם יהיה יין המורכב "בלנד בורדולזי", המנסה להגיע לטעמים והניחוחות של יין בורדו אמיתי.
זיכרו, בארץ המקור, צרפת, ישנם יינות בורדו הנימכרים גם ב2 יורו לבקבוק!
טובים יותר, או (סביר להניח) טובים פחות. אך עדיין מקושרים להיסטוריה, והיוקרה הרג'יונאלית המתקשרת עם השם "בורדו"!

לעבודה:

Chateau Mouton Rothschild 1970
היין הזקן ביותר היה שאטו- מוטון רושטשילד, שנת 70!!!, היין בן יותר מ40! ו״חי ובועט״, הוא לא. אבל על עטיפתו יש תמונה של מארק שאגל 🙂 (ערך מוסף ליינות מוטון רושילד.
Chateau Mouton Rothschild 1975

מזהים את האומן בתווית?


 בקפיצה לשנת 75, מאותו יקב- גילינו כבר יותר צבע וניחוחות מעניינים, שאותם אפשר בעצם לקבל רק מיהלומים כאלו. ניחוחות ״שלישוניים״ זה נקרא, ולא פלא שהחבר׳ה מהאי הגדול של אירופה (הבריטים), אוהבים יינות אלו כל כך.
הארומות הם של עור, טבק, שוקולד מריר, אדמה, אפילו אדמת כאבול המוכרת בעולם הוויסקי ובירות הסטאוט הכהות והמרירות.
ביינות מתיישנים מגיעים לניחוחות אלו כאשר ריח הפרי כמעט ונעלם, ההבנה שהיין הוא דבר דינאמי מאוד מובנת כבר בהרחה הראשונה של יינות כאלו.
מקורם מרגיש ממש מהשורשים של הגפן.

מוטון רוטשילד, שנת 75, היה אולי היין האדום המעניין ביותר בטעימה.
השארתי ממנו בכוס ואחרי כל סיבוב של יין אחר חזרתי אליו לבדוק איך התפתח עם האוויר. האסיר המשוחרר הזה חזר לתלם במהרה. הוא קיבל הרבה שנות יישון ועדיין כמעט ולא נעלם מהבקבוק הסגור אף נוזל. הוא ריצה את העונש במלואו ובא להחזיר תובנות חשובות- ה״טרואר״ הצרפתי.
כמעט ומובהק שתנאי מזג האוויר הביאו לי את ניחוח הגשם והאדמה הרטובה, הגפנים הבוגרים נתנו ארומות אדמתיות של פטריות, אולי אף מעט כמהין. כשניפתח הרגישו את שליטת הקברנה  עם ארומות טבק ושוקולד כהות – מזכיר במעט מחית של פולי קקאו טריים…

ועל התוויות הייתה תמונה של אנדי וורהול! אז בכלל…

Chateau Montrose 1982
.
״הבציר עם הדרוג הגבוה ביותר בתולדות צרפת המודרנית!״ זיהה אותו ראשון מבקר היין האגדי ר.פרקר.

יהיה זה פשע לכתוב שלא התלהבתי ממנו כמו מאחיו החורג והגדול יותר משנת 75, אך במקרה בוחן זה היה כבר ממש ״יין״, אדום וחזק.
נישארו עוד ניחוחות של פרי בנוסף לארומות שלישוניות( דברנו עליהם קודם), אולי אפילו רמיזות של מנטה:-/
טוב, עכשיו שאני כותב את זה, מובן לי שזה יין הרבה יותר חי! היה בו מכל הטוב של בורדו, הרגשות הטראור ברורות לחלוטין, עם יותר ניחוחות שקד ופירות יבשים, סוג של ט״ו בשבט, עם גוף עגול מאוד שנוגע בכל הטעמים בחלל הפה – אבל הבולט ביין זה היה ניחוח פרחוני של סיגליות! הריח היה מוכר לי. רשמתי רשומות בצד בזמן הטעימה, פחדתי לצאת ״פלצן״ גדול מידי, אבל זיכרון מחנות הפרחים בדרך לסבתא מבית הספר היסודי בכל יום שישי. הזיכרון הכריח אותי לרשום על הדף ״סיגליות״! הרגשתי רע עם עצמי, באמת, לאן הגעתי….
אך המפליא מכולם היה, שלא רק אני אמרתי את זה! ( ירדה לי אבן מהלב חח).

סיגליות ביין

Grand Vin de Leovile 1985
עלינו לשנת 85, שאטו- לאוביל בארטון, בניגוד לקודמים, פה התחלנו לדבר…יין שמרגיש צעיר, חי ובועט. יש הטוענים, שהאדם בשיאו בשנות ה 20-30, כניראה שכך גם היין.
בשנת בציר זו, 85, ה"לאוביל בארטון" היה מתוחכם מאוד. הצבע היה נקי, הוא הפתיע ביותר, כי בניגוד לשאר היינות המתיישנים בהם היינו צריכים לחפש, היין הזה נתן רושם ראשוני חזק מאוד. לעומת זאת, הוא לא השאיר הרבה לסוף. לא כמו השאר, שהייתה להם סיומת ארוכה ונעימה, יין זה כמעט ולא השאיר ״אפטר טייסט״, אך במהלך כל הזמן שהוא היה באף ובפה, הוא בהחלט "דיבר" יפה וברומו של עולם.

חשוב לציין,  מפה הפקקים כבר יצאו שלמים:-) זה גם אומר משהו על היין…

Chateau Mouton Rothschild 1985

גיא הרן – המאסטר בפעולה


גילוי נאות: היה עוד יין, מוטון רוטשילד שנת 85, שהיה לקראת גסיסה/ הרבה אחרי השיא שלו, והוכיח לעומת אחרים מאותה שנת בציר… שיכול מאוד להיות, שיש סיבה לכך ששאטו-מוטון רוטשילד נכנס לרשימה הגדולה של "סיווג היינות של בורדו" בזכותו של ז'אק שיראק בשנות ה70 של המאה ה20. (ביורוקרטיה ופוליטיקה בעולם היין, לא חסר מאלה בשום תחום).
אחרי שהיקב לא זכה להיכנס לרשימה המקורית מתקופת נאפוליאון (1855).
לא שאני מזלזל, חס וחלילה!
אך האם יתכן שהיקבים הראשוניים שנבחרו לאותה רשימה נאפוליונית, יודעים לעשות יין טוב יותר בבצירים פחות מוצלחים???

והיין הבא לדוגמא:

Château Haut – Brion 1985
כוכב הערב מבחינתי- שאטו "האו בריו", שנת 85, הצבע היה קצת עכור לעומת הקודם מאותה שנה, אך ריח של עשב ופירות יער, טבק ודגש על אדמה, הריח השתלב לי נהדר עם טעם מריר בהתחלה וסיומת ארוכה מאוד ומתקתקה.
היין הזה הוא ארוחה שלמה בפני עצמה.
הכל בתוכו, אפרטיף- מרענן החך- העיקרית והקינוח… הרגשתי שאחריו אני יכול ללכת, חייב להדגיש, הוא היה הרבה יותר ״ממה שאנחנו מכירים״, לעומת הראשונים 72-82, שהם בעולם אחר- אך לפי מה שניראה, הוא גם יגיע לשם!

  יין מאוזן מאוד, פה הבנתי על מה מדברים שאומרים ״בורדו גדול״, היין הזה פשוט נותן את כולו. מרגיש ברמה ״אקדמאית״ לטעום יינות כאלו.

Chateau Margaux 2003

שאטו מארגו- 2003, פאבילון רוג׳, היין מהסדרה השנייה של היקב, הכוונה- לא יין הדגל, אך בהחלט יותר ממספק.
הוא צעיר, עוד מלא טאנינים, פוטנציאל התיישנות זה ברור- אני מאמין שיין זה נכנס לרשימת ״בורדו המתיישנים״ כדי להסביר, שהיינות הצעירים טובים מאוד בפני עצמם, אך שקונים יין בורדו צעיר, כדאי לחכות איתו- הם מגיעים למקומות אחרים לגמרי אחרי שהם מסיימים תיכון, הולכים לאוניברסיטה עושים דוקטורט לדוקטורט, הופכים מפורסמים ויכולים לספר לכם הרבה מאוד אודותיהם ואודות אבותיהם.
לא כולם מסוגלים לזה, זה בהחלט ייחוד שיש לחבל הארץ הידוע ״בורדו״.

Chateau D'Yquem 1983
סיימנו את הטעימה ב״בריף״ קצר על כל מה שנישאר בכוסות, הרחנו התפתחויות בוותיקים יותר, טעמנו רעננות בצעירים יותר וסיימנו ביין קינוח מדהים מסוטרן,שאטו- דיקאם שנת 83, "זהב לבן", "זהב נוזלי" , מפי לואי ה16. יין המלכים ומלך היינות! הוסיף ואמר.
אך אישתו גם אמרה ״ אם אין לחם שיאכלו עוגות״, היום אני מבין שהיין השפיע….

הזהב הלבן

אין לי שום דרך אפילו להסביר את הצבע הזהוב המהפנט עם השילוב המושלם בין חמיצות מספקת למתיקות לא חונקת (תורת המיקסולוגיה בקוקטיילים חברים).
מסוג היינות שאין להם סוף וסיבולת ההתיישנות. (ישנם כאלה מ1811 מסתובבים בעולם למכירה!).
זה היה אחד הדברים המדהימים ביותר שטעמתי בתחום האלכוהול.

אגב, בתאגיד המותרות הצרפתיים LVMH, שמחזיק בכ65% מהיקב. נימצאים מותגים כמו "לואי ויטון" וקוניאק "האנסי".
אז כניראה שהצרפתים האלה יודעים מה הם עושים וגם למי.
(יש שמועות אורבניות, שג׳ורג׳ וושינגטון היה מעריץ מושבע של יקב זה).

זהו יין קינוח, כשמו כן הוא, אחריו לא רוצים עוד כלום!

בזמן עבודה

לסיום:
המנטורינג שלי נעשה על ידי המקום הקסום ביפו, "איש הענבים". צוות של אנשים נהדרים עם הרבה הבנה וחיבה למקצוע, שותפים לעשייה של תרבות היין בארץ,
זאת על ידי העברת הידע בצורה הטובה ביותר והבנה מתודית נהדרת יאמר לזכותם…

תודה רבה לחיים גן(שלא היה נוכח)אך איפשר טעימה זו.
לגיא הרן, מדריך מעולה עם תשוקה גדולה ליין ורואים שגם לאזור עצמו(בורדו, אם לא עקבתם עד עכשיו)…
ולכל החברה שהיו איתי שם.

הגעתי להבנה הזאת כבר מליון פעמים, טעימות זה כייף. כמובן שתמיד אעדיף לשבת ולשתות!
אך דברים ברמה הזאת לא אוכל להרשות לעצמי, גם לא בעתיד הקרוב לצערי ומקווה מאוד שיתאפשר לי בהמשך הדרך…
הטעימות המיוחדות עושות הרבה יותר מחסד למקצוע- הן בונות אותו, אפשר לטעום 1500 יינות שונים מכל העולם ולא להבין על מה מדובר, עד שטועמים אפילו אחד מהיהלומים הללו מ"בורדו".

שאפו! בראבו! דוז פוואה!
אה טוט׳ אלור(נתראה)…

מודעות פרסומת

2012 Wine Expo

זה מתבקש לרשום רשומה על שהתרחש ב-wine expo 2012, שנערך בגני התעורכה, כמו בכל שנה.
אותם שמות גדולים לצד כמה יקבים קטנים שלא ברור אף פעם איך בדיוק התברגו לשם, לרוב מדובר על שמות כשרים.
חשוב לזכור כי תערוכה זו נועדה בראש ובראשונה כדי להפיץ את חוויית היין הישראלי (ביניהם גם גבינות ישראליות, שמן זית ושוקולד).
להפיץ למי? לקהל המקצועי – החל ממסעדות בארץ ובעולם וכלה בפיצוציות ושאר קניינים שיש להם מטרה בלהרוויח ממכירת יין.

בי-בופ, כבר התחלה טובה

בי-בופ, כבר התחלה טובה

בשונה מירידי יין אזוריים (חיפה, איזור יהודה ופסטיבלי יין בצפון ובשאר אזורי הארץ), שמטרתם ליצור חוויית יין לציבור הישראלי – מטרה תיירותית.
WINE EXPO, הינו אירוע קנייני-עיסקי, שעל הדרך אחרי יום מקצועי אחד נפתח ליומיים לקהל הרחב שמעוניין לנצל את המיקום המרכזי והעלות הקטנה לטעימות עמוסות או סתם ערב בילוי נעים עד נעים מאוד!
לא משנה זה היה - לכולם מגיע אותו יחס

למה נעים?
המון אלכוהול, גבינות טובות ושוקולד בסכום של 70 שקלים חדשים בלבד! (דרך האתר בקנייה מראש, 59₪).
האירוע החל משעה 16:00 ונמשך עד 23:00. מאורגן כיאה לחברות הגדולות שהפיקו אותו.
בהתחשב בכמות האנשים ההיסטרית, אי אפשר לבוא בתלונות, אפילו אם עייפות החומר של המטעימים לפעמים הייתה לא כמצופה מאירוע גדול שכזה, עדיין כל הכבוד על הנחישות והסבלנות שלהם.

מהפתיח, ניתן להבין שטעמתי המון….אך אני לא מתכוון בשום אופן לכתוב על הכל :-0
אז על מה בכל זאת אכתוב?

מהסוף להתחלה…
שמרתי את השמות הגדולים לסוף….והתפלאתי שלקראת שעה 10, בסיבוב השני שלי, שכבר עברתי את היינות הקלילים והכיפיים ופיניתי את עצמי מנטלית, רוחנית ופיסית לכיוון היינות הכבדים יותר, ולצערי ב10 כבר לא פתחו עוד בקבוקים, לא היה יותר מה להציע ושתינו (בלשון הלעז הקרייתית) "סחל'ה" שנשאר בבקבוקים!

ובכל זאת,

זאת הבת של שושנה שם?!

יקב שושנה

יקב שושנה – היקב המדובר מעתלית.
הציג סירה וקברנה טיפוסיים.
אך הבלנד שלהם היה המעניין בעייני – רך ונעים. בנוסף לסירה והקברנה סובניון הוסיפו קאברנה פראנק וקיבלו בלנד שבהחלט שווה דיבור.
יקב זה מייצר רק 3000 בקבוקים בשנה.
ולדבריהם ניתן למצוא את יינות יקב שושנה רק ביקב עצמו.
אז עם יקב אמפורה (שלא היה בתערוכה) ויקב שושנה באזור – שווה להגיע לאיזור!

יקב לוריא – "אנחנו מספסופה".
כמה וכמה סוגים – נסכם זאת ב "מבחר יפה".
הגוונצטרמינר, בהחלט מעורר השראה. ריח אדמתי, פירחוני אך עם זאת ריחות נועזים מעט בהרחה ראשונית העלו זיכרונות מגוונצטרמינרים גרמנים.
עוד יין ששווה סיקור הוא הבלנד ושמו – "רוסו".
כ-5 זנים שונים ובינייהם ברברה, ריח פירותי חזק, מרגיש מתובל, נעים מאוד בעל צבע חזק. זהו דווקא היין מהסידרה הזולה יותר של היקב.
בהחלט מעורר השראה!

ויתקין vs הרי גליל.
בחיפושי אחר פינו נואר היחידים שהעיזו להפנות אותי אליהם זה ויתקין ויקב הרי גליל.
יקבים גדולים בעלי שם.
אי אפשר להתעלם מהכניסה החזקה של ויתקין לתחום המסעדות. כמעט בכל בית קפה ומסעדה הקריניאן או מסע ישראלי של ויתקין מככב.
לעומת זאת הפינוא נואר שלהם, חזק מאוד בטעמו יחסית, צבעו בהיר יחסית (האם זה באמת יאה לפינו נואר?), ריח חזק מדיי של עץ ופחות מיוזע ואנימלי לאותו כוכב (פינו נואר).
יחסית אמרתי והתכוונתי יחסית להרי גליל.
הפינו עם צבע קצת יותר עוצמתי, עד כמה שניתן להוציא מענב זה, הריח כמו שמצופה והטעם, בדיוק מה שחיפשתי.ריכוז הפרי ביין מה שהרשים אותי בעיקר.
בשונה מפינו נואר ישנים יותר של היקב, יין זה התאפיין דווקא בבגרות מסויימת, כניראה שלמדו להתעסק איתו נכון ויצא להם סיפור הצלחה לפינו נוארים הישראלים:-).
ירדן – למה רק סירה?!
טעימות רוחב של סירה זה החיובי, יחס מזלזל של המתעימים זה השלילי.
2007 ו 2005, קנו אותי.
לאחר הימנעות ארוכה שהייתה לי מירדן, הבנתי. אחד היקבים שיותר מביניי עניין בארצנו.
אחרי הצלחת 2003, שנת 2005 בהחלט ניכרת כטובה, היום גם יינות 2007 ראויים לשתייה.

יקב ברקן – הפתעה!
איתן, ריחן וצפית.

איתן צפית ריחן לפי הסדר

איתן, צפית, ריחן

למה השמות? על שמות ההרים.
את הסיפור תוכלו לקרוא על תוויתו של כל בקבוק או באתר של ברקן.
איתן, טוב מאוד!
ריחן, אוטומטית אסוציאציות לבזיליקום 🙂 לא תמצאו את זה שם, מתוק מדיי לטעמי.
צפית – מעניין מה הצרפתים יחשבו שעירבבו אותם עם דרום אפריקאים…מעבר לזה, מה החבר'ה מקריית גת (צפית) יגידו שמה שמעניין אצלם זה יין?!
מרסלאן 51%, לא מכיר הרבה כאלו בישראל.
פינוטאז', שכבר גילינו שהוא יהלום בשדה של יקביי ברקן.
וקלדוק, שהוא סוג של קריניין, כי חייבים להכניס ישראליות לתוך העירבוב הצפרוקאי הזה;-)
מוצלח מאוד!
נעים כמו שהוא, לשתות לבד, מעניין בפה, טאנינים רכים מאוד.
היינות אומנם תחת קטגוריה של "איזוריים", מעניינים מאוד בפה, אותי אישית הצופית משך לכמה כיוונים שונים הוא היה לי טוב.
במחיר של 90₪ (כל יין בסידרה), מקבלים תמורה טובה ביותר.

עד כאן הישראלים שעניינו אותי בתעורכה זו.
(שוב, טעמתי הרבה – אך לא טעמתי הכל, ויש עוד הרבה טובים – אך לא לכולם הרגשתי שמגיעה כרגע במה)

תהיות כמו: "למה בקברנה סובניון כמעט כולם אותו דבר", "מתיקות יתר בכל כך הרבה יינות", "זה לא נוגד אתיקה להכניס יין בוז'ולה לפה?!" וכד'…
אשמור לדיון אחר…

תובנות שקיבלתי מתערוכה זו – טעים פה, כייף פה – יש מקומות ששווה לקפוץ לביקור אצלם ולאו דווקא לקנות בתערוכה עצמה.
ואם בכל זאת רציתם לקנות, המחיר זול יותר בתערוכה מאשר בחנויות.
אבל אם אהבתם משהו, ואין אותו בחנות הקרובה אליכם – תסעו לבקר!

יש גם חו"ל

צור סוכניות - יש גם מחו"ל

בניפרד אכתוב על חברת "צור סוכנויות" שמייבאת יינות מחו"ל, כשרים (לכן אולי יקרים יותר), מעניינים, בעיקר שמות מפוצצים. שנותנים קרב לא קטן בכלל לתעשיית היין הישראלית במחיריהם.