היהלומים של בורדו


הוזמנתי לטעימת הגדולים של בורדו על ידי צוות איש הענבים מיפו, שאלה מהותית עלתה בראשי, לגבי כתיבת הכתבה.
אם בבלוג זה מדובר על  "הדוניזם להמונים", האם זה מתאים בכלל לכתוב על טעימה של יינות ששווים יותר מהמשכורת החודשית שלי לבקבוק?!(עדיין סטודנט – 5 שנים באקדמיה=סיוט כלכלי).
למזלי, הלכתי לטעימה – ואז הבנתי! לפני שפונים ל"הדוניזם להמונים" – חשוב להבין מה הוא "הדוניזם"?

הטעימה כללה את היינות הבאים:

Chateau Mouton Rothschild 1970

Chateau Mouton Rothschild 1975

Chateau Montrose 1982

Chateau Mouton Rothschild 1985

Château Haut – Brion 1985

Chateau D'Yquem 1983

Grand Vin de Leovile 1985

Chateau Margaux 2003

כדי להימנע מעניין המחיר – אפנה רק ליינות עצמם.
ההיסטוריה מאחוריהם, הארומות והטעמים היחודיים שהם מביאים.

הכוכבים של הערב

יינות בורדו זכו לשמם, לא בכדי – גם היום וגם בבצירים שנחשבים "גרועים יותר", עדיין מגיעים יקבי בורדו לתוצאות מעולות! זאת על סמך נסיונם מההכנה של יינות כמו היינות הבאים.

יין בורדו הפך ìשם דבר בהרכבו. עד כדי כך, שכמעט בכל מקום המכין יין בעולם יהיה יין המורכב "בלנד בורדולזי", המנסה להגיע לטעמים והניחוחות של יין בורדו אמיתי.
זיכרו, בארץ המקור, צרפת, ישנם יינות בורדו הנימכרים גם ב2 יורו לבקבוק!
טובים יותר, או (סביר להניח) טובים פחות. אך עדיין מקושרים להיסטוריה, והיוקרה הרג'יונאלית המתקשרת עם השם "בורדו"!

לעבודה:

Chateau Mouton Rothschild 1970
היין הזקן ביותר היה שאטו- מוטון רושטשילד, שנת 70!!!, היין בן יותר מ40! ו״חי ובועט״, הוא לא. אבל על עטיפתו יש תמונה של מארק שאגל 🙂 (ערך מוסף ליינות מוטון רושילד.
Chateau Mouton Rothschild 1975

מזהים את האומן בתווית?


 בקפיצה לשנת 75, מאותו יקב- גילינו כבר יותר צבע וניחוחות מעניינים, שאותם אפשר בעצם לקבל רק מיהלומים כאלו. ניחוחות ״שלישוניים״ זה נקרא, ולא פלא שהחבר׳ה מהאי הגדול של אירופה (הבריטים), אוהבים יינות אלו כל כך.
הארומות הם של עור, טבק, שוקולד מריר, אדמה, אפילו אדמת כאבול המוכרת בעולם הוויסקי ובירות הסטאוט הכהות והמרירות.
ביינות מתיישנים מגיעים לניחוחות אלו כאשר ריח הפרי כמעט ונעלם, ההבנה שהיין הוא דבר דינאמי מאוד מובנת כבר בהרחה הראשונה של יינות כאלו.
מקורם מרגיש ממש מהשורשים של הגפן.

מוטון רוטשילד, שנת 75, היה אולי היין האדום המעניין ביותר בטעימה.
השארתי ממנו בכוס ואחרי כל סיבוב של יין אחר חזרתי אליו לבדוק איך התפתח עם האוויר. האסיר המשוחרר הזה חזר לתלם במהרה. הוא קיבל הרבה שנות יישון ועדיין כמעט ולא נעלם מהבקבוק הסגור אף נוזל. הוא ריצה את העונש במלואו ובא להחזיר תובנות חשובות- ה״טרואר״ הצרפתי.
כמעט ומובהק שתנאי מזג האוויר הביאו לי את ניחוח הגשם והאדמה הרטובה, הגפנים הבוגרים נתנו ארומות אדמתיות של פטריות, אולי אף מעט כמהין. כשניפתח הרגישו את שליטת הקברנה  עם ארומות טבק ושוקולד כהות – מזכיר במעט מחית של פולי קקאו טריים…

ועל התוויות הייתה תמונה של אנדי וורהול! אז בכלל…

Chateau Montrose 1982
.
״הבציר עם הדרוג הגבוה ביותר בתולדות צרפת המודרנית!״ זיהה אותו ראשון מבקר היין האגדי ר.פרקר.

יהיה זה פשע לכתוב שלא התלהבתי ממנו כמו מאחיו החורג והגדול יותר משנת 75, אך במקרה בוחן זה היה כבר ממש ״יין״, אדום וחזק.
נישארו עוד ניחוחות של פרי בנוסף לארומות שלישוניות( דברנו עליהם קודם), אולי אפילו רמיזות של מנטה:-/
טוב, עכשיו שאני כותב את זה, מובן לי שזה יין הרבה יותר חי! היה בו מכל הטוב של בורדו, הרגשות הטראור ברורות לחלוטין, עם יותר ניחוחות שקד ופירות יבשים, סוג של ט״ו בשבט, עם גוף עגול מאוד שנוגע בכל הטעמים בחלל הפה – אבל הבולט ביין זה היה ניחוח פרחוני של סיגליות! הריח היה מוכר לי. רשמתי רשומות בצד בזמן הטעימה, פחדתי לצאת ״פלצן״ גדול מידי, אבל זיכרון מחנות הפרחים בדרך לסבתא מבית הספר היסודי בכל יום שישי. הזיכרון הכריח אותי לרשום על הדף ״סיגליות״! הרגשתי רע עם עצמי, באמת, לאן הגעתי….
אך המפליא מכולם היה, שלא רק אני אמרתי את זה! ( ירדה לי אבן מהלב חח).

סיגליות ביין

Grand Vin de Leovile 1985
עלינו לשנת 85, שאטו- לאוביל בארטון, בניגוד לקודמים, פה התחלנו לדבר…יין שמרגיש צעיר, חי ובועט. יש הטוענים, שהאדם בשיאו בשנות ה 20-30, כניראה שכך גם היין.
בשנת בציר זו, 85, ה"לאוביל בארטון" היה מתוחכם מאוד. הצבע היה נקי, הוא הפתיע ביותר, כי בניגוד לשאר היינות המתיישנים בהם היינו צריכים לחפש, היין הזה נתן רושם ראשוני חזק מאוד. לעומת זאת, הוא לא השאיר הרבה לסוף. לא כמו השאר, שהייתה להם סיומת ארוכה ונעימה, יין זה כמעט ולא השאיר ״אפטר טייסט״, אך במהלך כל הזמן שהוא היה באף ובפה, הוא בהחלט "דיבר" יפה וברומו של עולם.

חשוב לציין,  מפה הפקקים כבר יצאו שלמים:-) זה גם אומר משהו על היין…

Chateau Mouton Rothschild 1985

גיא הרן – המאסטר בפעולה


גילוי נאות: היה עוד יין, מוטון רוטשילד שנת 85, שהיה לקראת גסיסה/ הרבה אחרי השיא שלו, והוכיח לעומת אחרים מאותה שנת בציר… שיכול מאוד להיות, שיש סיבה לכך ששאטו-מוטון רוטשילד נכנס לרשימה הגדולה של "סיווג היינות של בורדו" בזכותו של ז'אק שיראק בשנות ה70 של המאה ה20. (ביורוקרטיה ופוליטיקה בעולם היין, לא חסר מאלה בשום תחום).
אחרי שהיקב לא זכה להיכנס לרשימה המקורית מתקופת נאפוליאון (1855).
לא שאני מזלזל, חס וחלילה!
אך האם יתכן שהיקבים הראשוניים שנבחרו לאותה רשימה נאפוליונית, יודעים לעשות יין טוב יותר בבצירים פחות מוצלחים???

והיין הבא לדוגמא:

Château Haut – Brion 1985
כוכב הערב מבחינתי- שאטו "האו בריו", שנת 85, הצבע היה קצת עכור לעומת הקודם מאותה שנה, אך ריח של עשב ופירות יער, טבק ודגש על אדמה, הריח השתלב לי נהדר עם טעם מריר בהתחלה וסיומת ארוכה מאוד ומתקתקה.
היין הזה הוא ארוחה שלמה בפני עצמה.
הכל בתוכו, אפרטיף- מרענן החך- העיקרית והקינוח… הרגשתי שאחריו אני יכול ללכת, חייב להדגיש, הוא היה הרבה יותר ״ממה שאנחנו מכירים״, לעומת הראשונים 72-82, שהם בעולם אחר- אך לפי מה שניראה, הוא גם יגיע לשם!

  יין מאוזן מאוד, פה הבנתי על מה מדברים שאומרים ״בורדו גדול״, היין הזה פשוט נותן את כולו. מרגיש ברמה ״אקדמאית״ לטעום יינות כאלו.

Chateau Margaux 2003

שאטו מארגו- 2003, פאבילון רוג׳, היין מהסדרה השנייה של היקב, הכוונה- לא יין הדגל, אך בהחלט יותר ממספק.
הוא צעיר, עוד מלא טאנינים, פוטנציאל התיישנות זה ברור- אני מאמין שיין זה נכנס לרשימת ״בורדו המתיישנים״ כדי להסביר, שהיינות הצעירים טובים מאוד בפני עצמם, אך שקונים יין בורדו צעיר, כדאי לחכות איתו- הם מגיעים למקומות אחרים לגמרי אחרי שהם מסיימים תיכון, הולכים לאוניברסיטה עושים דוקטורט לדוקטורט, הופכים מפורסמים ויכולים לספר לכם הרבה מאוד אודותיהם ואודות אבותיהם.
לא כולם מסוגלים לזה, זה בהחלט ייחוד שיש לחבל הארץ הידוע ״בורדו״.

Chateau D'Yquem 1983
סיימנו את הטעימה ב״בריף״ קצר על כל מה שנישאר בכוסות, הרחנו התפתחויות בוותיקים יותר, טעמנו רעננות בצעירים יותר וסיימנו ביין קינוח מדהים מסוטרן,שאטו- דיקאם שנת 83, "זהב לבן", "זהב נוזלי" , מפי לואי ה16. יין המלכים ומלך היינות! הוסיף ואמר.
אך אישתו גם אמרה ״ אם אין לחם שיאכלו עוגות״, היום אני מבין שהיין השפיע….

הזהב הלבן

אין לי שום דרך אפילו להסביר את הצבע הזהוב המהפנט עם השילוב המושלם בין חמיצות מספקת למתיקות לא חונקת (תורת המיקסולוגיה בקוקטיילים חברים).
מסוג היינות שאין להם סוף וסיבולת ההתיישנות. (ישנם כאלה מ1811 מסתובבים בעולם למכירה!).
זה היה אחד הדברים המדהימים ביותר שטעמתי בתחום האלכוהול.

אגב, בתאגיד המותרות הצרפתיים LVMH, שמחזיק בכ65% מהיקב. נימצאים מותגים כמו "לואי ויטון" וקוניאק "האנסי".
אז כניראה שהצרפתים האלה יודעים מה הם עושים וגם למי.
(יש שמועות אורבניות, שג׳ורג׳ וושינגטון היה מעריץ מושבע של יקב זה).

זהו יין קינוח, כשמו כן הוא, אחריו לא רוצים עוד כלום!

בזמן עבודה

לסיום:
המנטורינג שלי נעשה על ידי המקום הקסום ביפו, "איש הענבים". צוות של אנשים נהדרים עם הרבה הבנה וחיבה למקצוע, שותפים לעשייה של תרבות היין בארץ,
זאת על ידי העברת הידע בצורה הטובה ביותר והבנה מתודית נהדרת יאמר לזכותם…

תודה רבה לחיים גן(שלא היה נוכח)אך איפשר טעימה זו.
לגיא הרן, מדריך מעולה עם תשוקה גדולה ליין ורואים שגם לאזור עצמו(בורדו, אם לא עקבתם עד עכשיו)…
ולכל החברה שהיו איתי שם.

הגעתי להבנה הזאת כבר מליון פעמים, טעימות זה כייף. כמובן שתמיד אעדיף לשבת ולשתות!
אך דברים ברמה הזאת לא אוכל להרשות לעצמי, גם לא בעתיד הקרוב לצערי ומקווה מאוד שיתאפשר לי בהמשך הדרך…
הטעימות המיוחדות עושות הרבה יותר מחסד למקצוע- הן בונות אותו, אפשר לטעום 1500 יינות שונים מכל העולם ולא להבין על מה מדובר, עד שטועמים אפילו אחד מהיהלומים הללו מ"בורדו".

שאפו! בראבו! דוז פוואה!
אה טוט׳ אלור(נתראה)…

מודעות פרסומת

יקב רימונים – אטרקציה תיירותית במסווה של יקב.

אזור תעשייה דלתון, רק ימינה.
עד שמגיעים למרכז המבקרים הדרך נראית כמסלול ראלי עטור דגלים, דיי מצחיק שכאשר החננו היה לי דחף מוזר לצעוק "ניצחנו"!
על יקב רימונים שומעים רבות בעקבות הקונצפט הייחודי שלו. הכנת יין מרימונים. נשמע מוזר, וכך גם הטעם.
בגלל שקשה לי קצת לקבל את הרעיון, אתחיל מנושא הטעם ומשם אמשיך לרעיון המרכזי של מרכז המבקרים.
בלי להעליב, במקום יין, הייתי קורא לזה שייכר רימונים,
שייכר איכותי ללא ספק, מזן רימונים מובחר ומקורי שהכליאו במיוחד בארצנו ויש בו אותה כמות סוכר שיש בענבי היין,
לכן להכנת שייכר זה אפשר להתייחס באותה צורה המקובלת בהכנת יין.

לקוחות דוברי גרמנית